בפרשת פנחס מספרת התורה (כז, א-יא) על בנות צלפחד שהגיעו אל משה רבינו עם בקשה לקבל נחלה בארץ הקודש: "ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה, למשפחות מנשה בן יוסף .. ותעמודנה לפני משה .. אבינו מת במדבר, והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קורח, כי בחטאו מת, ובנים לא היו לו. למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן, תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו".
התורה מפרטת את הייחוס של הבנות הללו, מי היה האבא שלהן, הסבא שלהן, הסבא-רבה עד מנשה בנו של יוסף, והתורה מוסיפה וכותבת שוב: "למשפחות מנשה בן יוסף".
לשם מה היא מדגישה פרט זה –
כותב רש"י את דברי המדרש, שהדבר נועד כדי להדגיש את חיבת ארץ ישראל שהיתה לבנות צלפחד: "לומר לך, יוסף – חיבב את הארץ, שנאמר (בראשית נ) "והעליתם את עצמותי מזה", ובנותיו חיבבו את הארץ, שנאמר "תנה לנו אחוזה"". כמו שיוסף אבי המשפחה חיבב את הארץ, כך גם הנכדות שלו חיבבו את הארץ.
יתרה מזו, המדרש אומר: "חיבת הארץ היתה אצל הנשים, יותר מאשר אצל האנשים". וכדברי רש"י בפרשה (כז סד) "האנשים אומרים "נתנה ראש ונשובה מצרימה", והנשים אומרות "תנה לנו אחוזה"".
•
את קדימתן של הנשים לאנשים, אנו מוצאים לא רק בתחום חיבת הארץ, אלא גם בשני מאורעות משמעותיים אחרים בתקופת היות בני ישראל במדבר - במתן תורה ובבניית המשכן.
לפני מתן תורה אומר הקב"ה למשה רבינו (שמות יט, ג) "כה תאמר לבית יעקב, ותגיד לבני ישראל".
מה היא כפילות הלשון של "כה תאמר לבית יעקב", ובנוסף לזה גם "ותגיד לבני ישראל" – מבאר רש"י: "בית יעקב", אלו הנשים. על משה "לאמר" להם את דברי התורה, ב"אמירה" שהיא בלשון רכה. ואילו "לבני ישראל", אלו הזכרים. אליהם עליו "ותגיד", עליו לתת להם "דברים הקשין כגידין", על משה רבינו לומר להם "עונשין ודקדוקין".
כך שגם לקראת מתן תורה הנשים קדמו לגברים, ראשית "כה תאמר לבית יעקב", אל הנשים, ורק אחר כך "ותגיד לבני ישראל" אל הגברים.
גם בעשיית המשכן, המשכן עליו נאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", המשכן בו שרתה השכינה בעולם הזה על ידי הלוחות שניתנו במתן תורה והונחו בארון בקודש הקדשים – אומרת התורה (שמות לה, כב) "ויבאו האנשים על הנשים, כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת"..
האנשים הגיעו עם ויחד, כנסמכים, אל הנשים. וכדברי הרמב"ן בביאורו על הפסוק: "הנדבה בתכשיטים היא מצויה אצל הנשים יותר .. הן היו שם בראשונה, והאנשים נטפלו להן". האנשים היו כטפל וכתוספת על נדבתן של הנשים.
לאמתו של דבר, שלושת המאורעות הללו הינם שלושה שלבים האחוזים זה בזה, אלו הן: היסוד, האמצעי, והמטרה.
התחלת כל הדברים היא – התורה. התורה קדמה לעולם, וכנאמר בזהר (חלק ב, קסא) "אסתכל באורייתא – וברא עלמא", הקב"ה הביט בתורה, ולפי תרשימי התורה הוא ברא את העולם, וכבר במתן תורה, בעת הנחת היסודות לעם ישראל – הנשים קדמו לאנשים. "כה תאמר לבית יעקב".
המטרה של בריאת העולם ושל נתינת התורה היא – "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים". לעשות את העולם הגשמי, למקום בו תשרה שכינתו של הקב"ה. לשם כך עם ישראל יצא מן המדבר ונכנס אל ארץ ישראל, למקום בו הם נדרשים לעבד את האדמה, לחרוש ולזרוע, להתעסק עם העולם הזה –
ובתוך העיסוקים הגשמיים הללו, עליהם לחוש ולדעת שזו היא "ארץ ישראל", זו ארץ שהתורה מגדירה אותה (דברים יא, יב) "ארץ אשר .. תמיד עיני ה' אלוקיך בה", ארץ שעיניו של הקב"ה מביטים בה כל העת, ארץ שגם בחלקים הגשמיים שבה – יש קדושה, ניכר בה אלוקות.
אמנם עד לגאולה העתידה, פסוק זה נאמר רק על ארץ ישראל, אולם תפקידנו הוא לנטוע הכרה זו בעולם כולו, עלינו להביא את הגאולה, לזמן שכך יהיה בכל העולם כולו, וכפי שחז"ל אומרים (ספרי, דברים) "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות", קדושת ארץ ישראל, תתפשט בעולם כולו.
וגם בכניסה לארץ, במימוש המטרה של מתן תורה – הנשים קדמו לאנשים, בנות צלפחד חיבבו את הארץ יותר מאשר האנשים.
הממוצע בין מתן תורה (היסוד) והכניסה לארץ ישראל (המטרה) – הוא בנין המשכן, בו לקחו זהב, כסף וכדומה, ובנו משכן גשמי ששרתה בו השכינה. וגם בבניית המשכן - "ויבואו האנשים על הנשים".
בשלושת התחנות הללו, לנשים היתה זכות מיוחדת וכוחות מיוחדים, הן היו אלו הראשונות, ועל ידן ואחריהן, האנשים הצטרפו אליהן.
•
גישה זו של הנשים, מודגשת במיוחד לקראת נושא הפרשה שלנו - הכניסה לארץ ישראל.
ישנם מלאכות שונות שהאשה עושה, מלאכות שנובעות מתוך חביבותה לבעלה, כמו מזיגת הכוס וכדומה (כמובא בהלכה). אלו מלאכות שאפילו באם יש לה שפחות בבית, האשה עושה אותן בעצמה. ואת המלאכות הללו, הנשים עשו גם בעת היות עם ישראל במדבר.
אולם ישנם מלאכות אחרות, כהכנת אוכל, עיסוק בכביסות וכדומה – שהנשים כלל לא עסקו בהן בהיותן במדבר. בארבעים שנות השהיה במדבר, האוכל הגיע מן השמים, המים הגיעו מבארה של מרים, הבגדים כובסו וגוהצו על ידי העננים. עיסוקן העיקרי של הנשים היה רק בחינוך הבנים והבנות.
לאור זאת, ההיגיון אומר, שהנשים לא תרצנה להיכנס לארץ, שם הן יידרשו לעסוק גם במלאכות אלו.
אך למרות זאת היתה אצלן חיבת הארץ, יותר מאשר אצל הגברים. הן ידעו שהמטרה היא להיכנס אל "ארץ כנען", ארץ של אומות מקולקלות, ולהפוך אותה ל"ארץ ישראל" לארץ הקודש, לארץ אשר "תמיד עיני ה' אלוקיך בה". הן ידעו שזה רצונו של הקב"ה – ולכן הן עשו זאת בחיבה ובשמחה.
•
סיפורן של בנות צלפחד נכתב בתורה כהוראה לדורות, כיצד צריכים ללכת אל ארץ הקודש הפרטית:
הקב"ה מעניק לנשים את הכוחות, יש להן את הזכות, ויחד עם זאת את האחריות, לבנות את הבית שלהן ואת הרוח והאוירה בו. בכוחן לעסוק לא רק בנושאים שקשורים עם חביבות, לא רק בחינוך הבנים והבנות, אלא גם בנוגע לכללות הנהגת הבית, כללות הנהגת ה"ארץ" הפרטית שלהן –
שיהיה ניכר על הבית שהוא "ארץ ישראל", ארץ אשר "תמיד עיני ה' אלוקיך בה", לא רק בשבת ויום טוב, אלא "תמיד", גם בימות החול, וגם בעיסוקי החולין, תמיד יהיה ניכר שהקב"ה נמצא ושורה שם.
יש לנשים את הכוח, יש לאשה את החיבה הגלויה להנהגה כזו, "חיבת הארץ", וכאשר היא תעמיד כך את הבית, אזי הבית יחד עם בני הבית, גם בשעה שהם נמצאים מחוץ לכותלי הבית – יהיו 'דירה לו יתברך', הקב"ה ישרה בהם.
וכאשר הם נמצאים יחד עם הקב"ה, אזי "ה' לי – לא אירא", "לא אירע רע – כי אתה עימדי", והקב"ה מעניק להם כל טוב "בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני", "ארץ ישראל" הפרטית שלהם תהיה "ארץ טובה ורחבה", גם בגשמיות וגם ברוחניות, יהיה להן שפע בכל הפרטים, בבני חיי ומזוני רוויחא.
משיחת י"ב תמוז תשי"ז