פנחס - כשהבת כובשת את הארץ
בפרשת פנחס מונה התורה את מספר בני ישראל למשפחותיהם, והיא מסיימת את הפרק עם הודעה (כו, י) "לאלה תחלק הארץ בנחלה", לאלו המשפחות המנויות בפרשה - תחלק הארץ כאשר בני ישראל ייכנסו לארץ ישראל.
וכהמשך לדברים אלו מגיעות בנותיו של צלפחד אל משה רבינו בטענה.
בנות צלפחד טוענות ואומרת למשה רבינו (כז, ג): "אבינו מת במדבר, והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח, כי בחטאו מת, ובנים לא היו לו".
צלפחד אבינו מת במדבר, ומיתתו לא היתה לא כעונש על שהוא החטיא אחרים עמו, כאותם אלו שמתו בעת מחלוקת קרח, אלא צלפחד - "בחטאו מת", הוא מת בגלל חטא אישי פרטי שלו.
מה היה החטא שבגינו צלפחד מת, מביא רש"י את דבריו של רבי עקיבא האומר: "מקושש עצים היה".
היה זה בשבת השניה שלאחר מתן תורה. בעת מתן תורה שמעו כל עם ישראל את עשרת הדברות, ובהן גם הדיבור "שמור את יום השבת לקדשו", חובת שמירת שבת, ובשבת השניה שלאחר מתן תורה - מצאו את צלפחד מחלל את השבת בכך שהוא קושש עצים.
מה היה המניע של צלפחד, מדוע הוא חילל את השבת מיד לאחר מתן תורה, אומר התוספות (מסכת בבא בתרא קיט) בשם המדרש: "מקושש - לשם שמים נתכוון", אמנם במעשיו הוא חילל את השבת, אולם כוונתו של המקושש במעשה זה של חילול השבת - היה "לשם שמים",
במעשהו זה, הוא רצה להראות לעם ישראל עד כמה חשובה היא השבת, ומה דינו של המחלל אותה - ולכן הוא מסר את נפשו וחילל את השבת, כדי שעם ישראל יראה מה עונשו של מי שמחלל את השבת, וכך הם ייזהרו לשמור אותה.
יתרה מזו, רבי מאיר שפירא מלובלין (בעל תקנת לימוד הדף היומי) כותב בספרו שו"ת אור המאיר, שלאמיתו של דבר צלפחד לא חילל את השבת. הדין בהלכות שבת הוא, שהאדם מתחייב בעונש על ליקוט עצים ביום השבת - רק כאשר הוא זקוק לעצים, אבל כאשר הוא אינו זקוק לעצים - הוא פטור מעונש.
ואילו צלפחד, הוא לא היה זקוק לעצים כלל, לא היה לו צורך בהם, הוא רק רצה להראות מה דינו של מחלל שבת, כך שהוא לא חילל את השבת. הוא ליקט את העצים רק כדי שבני ישראל יחשבו שהוא זקוק להם ובאמצעות העונש שהוא יקבל על "חילול השבת" שלו, יתפרסם דינו של מחלל השבת.
במעשה שלו, צלפחד הרוויח את שני הדברים יחד - הוא עצמו לא חילל את השבת, ויחד עם זאת הוא גרם לפרסום חשיבותה של השבת.
ובנותיו של צלפחד באות אל משה רבינו ואומרות לו: "אבינו מת במדבר .. בחטאו מת", אבא מת במדבר והוא לא נמנה בין אותן המשפחות שיזכו ב"לאלה תחלק הארץ", ואבא לא השאיר בן שיירש אותו, "ובנים לא היו לו".
והן באות בבקשה: "למה ייגרע שם אבינו מתוך משפחתו, כי אין לו בן. תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו". למרות שאבא לא השאיר אחריו בן יורש - אנחנו מבקשות לקבל בארץ ישראל את האחוזה המיועדת לו. יחד עם משפחת האחים של אבא, אנחנו רוצות לירש את חלקו של אבא בארץ.
מספרת התורה: "ויקרבן משה את משפטן לפני ה'", משה הגיש את בקשתן אל הקב"ה.
וכמענה לשאלתן אומר לו הקב"ה "כן בנות צלפחד דוברות", הן טוענות טענה נכונה וצודקת - "נתון תתן להם אחוזת נחלה בתוך אחי אביהם", הן זכאיות לקבל את חלקו של אביהן בארץ ישראל.
ולא זו בלבד שהן זכו בחלק אביהן בארץ, אלא בזכות בנותיו של צלפחד, בזכות טענתן, בזכות חיבת הארץ שהיתה להן, זכה כל עם ישראל, והקב"ה אמר לכל עם ישראל את הדין החדש. דין שבא בזכות טענתן של בנות צלפחד -
הקב"ה אומר למשה רבינו: "ואל בני ישראל תדבר לאמר, איש כי ימות ובן אין לו - והעברתם את נחלתו לבתו", כאשר אין אדם לא משאיר אחריו בן זכר, אזי בנותיו זכאיות, והן יורשות את נחלתו.
•
פרטי סיפור זה אינם רק מאורע שארע בעבר, אלא זו הוראה לכל אחד ואחת מאיתנו.
הגמרא במסכת יבמות (סה) אומרת: "איש - דרכו לכבוש, והאשה - אין דרכה לכבוש". הגבר מטבעו הוא יוצא למלחמות וכובש שטחים מן האויב, ואילו האשה - אין מטבעה לצאת למלחמות ולכבוש.
תפקידו של היהודי הוא להיות "איש", להיות "בן", ולכבוש את העולם הזה, עליו להיות "איש - דרכו לכבוש". על היהודי לצאת למלחמה בעולם, לא לפחד ממנו, לא להתפעל ממנו, ו"לכבוש" אותו.
אך כאשר ישנו מצב בו יהודי אומר "ובנים לא היו לו", אין לו "בן", הוא לא עסק בכיבוש העולם כמו "איש", הוא לא כבש שטחים מהעולם הגשמי והעביר אותם לרשותו של הקב"ה - יש לו רק בנות, שאין מטבען לכבוש.
אומרת לו התורה, שלמרות שאין לו "בן", בכל זאת הוא לא פטור מכיבוש הארץ. התורה אומרת לו: "והעברתם את נחלתו לבתו", עבודתו שצריכה היתה להיעשות באופן של "בן", תיעשה על ידי "בתו".
•
בימים אלו חל יום י"ב בתמוז, יום גאולתו של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ מבית הסוהר הסובייטי. כשהרבי יצא מבית הסוהר הוא נשא דברים בפני החסידים, וציטט את דבריו של שלמה המלך שאמר בעת חנוכת בית המקדש (מלכים א ח): "יהי ה' אלוקינו עמנו כאשר היה עם אבותינו", והרבי הסביר שזו בקשה אל הקב"ה - למרות שאיננו דומים לאבותינו, אנו נחותים מהם, בכל זאת אנו מבקשים ממנו "יהי ה' אלוקינו עמנו", שהוא יהיה "עמנו", באותו האופן "כאשר היה עם אבותינו".
כך גם כאשר "ובנים לא היו לו", האדם לא יצא לכיבוש הארץ כמו "בן", אזי "והעברתם את נחלתו לבתו" - עליו לעסוק בכיבוש העולם הגשמי "כאשר היה עם אבותינו". באמצעות ה"בת" שלו, עליו לנסות ולכבוש את הארץ, לקבל חלק בארץ, בזכות חיבת הארץ שיש לבנות.
•
כיצד ניתן לגדל בנות שכאלו, בנות המחבבות את הארץ, בנות שלמרות שהן לא "בן", בכל זאת הן יכבשו ויירשו את הארץ -
לשם כך האבא צריך להיות כמו צלפחד, כאשר האבא מוכן למסור את נפשו למען ציוויו של הקב"ה.
כאשר האבא מוכן ללכת על מסירת נפש למען הקב"ה, כאשר הוא מוכן גם לאבד את העולם הבא שלו, הוא מוכן שיחשבו שהוא מחלל שבת ובשל כך הוא ייענש - אבל במעשיו הוא מחזק ומבסס את דיני התורה, הוא מבהיר עד כמה חשובה וקדושה היא השבת, מה חשיבותן של המצוות -
כאשר הוא מסור כל כולו אל הקב"ה, אזי גם אם מכל סיבה שהיא אדם זה לא השאיר "בן", הוא לא יצא לכבוש את הארץ כמו "איש" - מעודד אותו הקב"ה שהוא לא מפסיד מאומה, והוא מבטיח לו שהבנות שהוא גידל וחינך, הן ירשו ויכבשו את הארץ.
ולא זו בלבד שהן תירשנה את הארץ, אלא הן תוספנה דין ותורה לכל עם ישראל, בזכותן ועל ידם מיתוספת פרשה בתורה, בזכותן כל עם ישראל יקבל תוספת של תורה והדרכה מהקב"ה.
(משיחת יג תמוז תשט"ו)