בקיץ 2014 בישראל היתה מלחמה שנקראת "מבצע צוק איתן" שבמהלכו נפלו טילים בכל רחבי הארץ. כדאי לעצור לרגע ולהסביר מה מתרחש כאשר נופל טיל בתל-אביב. נשמעת אזעקה ולאנשים יש תשעים שניות בלבד למצוא מחסה כלשהו בסביבה, רק דקה וחצי כדי לרוץ במהירות מבוהלת למקום מוגן.
נתאר לעצמנו אוטובוס מלא באנשים נוסע בכביש, ולפתע נשמעת אזעקה. האוטובוס צריך לעצור מיד באמצע הנסיעה בכביש מהיר וכל הנוסעים צריכים להספיק לצאת מהאוטובוס ולמצוא מחסה כלשהו. זו מציאות בלתי אפשרית בעליל.
אחותי השתתפה עם ילדיה באירוע מיוחד שהתקיים בקייטנה שלהם. לפתע נשמעה אזעקה, כל אמא תפסה את ילדיה ורצה במהירות לכיוון הדלת, כולם דחפו את כולם, מבוגרים רמסו ילדים, הקטנים בכו, וזה היה מחזה נורא ואיום. הנזק הפסיכולוגי הוא בעיקר על הילדים שמפחדים להרדם בלילה, שמא יפול טיל ח"ו ואף אחד לא יעיר אותם.
באמצע חתונה שהתקיימה בכפר חב"ד נשמעה אזעקה. האולם התרוקן ורוב האנשים רצו לבתיהם כדי להיות עם ילדיהם. לחתונה הם כבר לא שבו. ברשת האינטרנט יש וידיאו מחופה בעיר חולון, שבעיצומה של החופה נשמעת אזעקה, וכולם – כולל החתן והכלה – בורחים מהחופה.
קייטנות הקיץ ומעונות היום לילדים בדרום הארץ נסגרו, והילדים כמובן לא יוצאים מהבית, הוריהם לא יכולים ללכת לעבוד, ועוד נזקים כהנה וכהנה.
זהו מצב בלתי נסבל שדווקא בארץ ישראל שאמור להיות המקום הבטוח ביותר עבור יהודים בעולם, המצב הפך להיות כה מסוכן עד שיותר משלוש מיליון אזרחים נמצאים בטווח הטילים הקטלניים וחצי מדינה משותקת.
ברוך השם שיש לפחות את "Iron Dome" – מערכת "כיפת ברזל" שהיא מיירטת את הטילים שאמורים ליפול במקומות מיושבים ובזכות הפיתוח החדש הזה, ניצלו חייהם של מאות אזרחים. אם כי ברור שזהו פתרון זמני, שכן אי אפשר להמשיך לחיות תדיר תחת האיום של הטילים הללו (פרט לכך שכל יירוט של טיל עולה כחמישים אלף דולר). כמובן שכל העת ממשיכים לפתח ולשכלל ולשדרג את המערכת המיוחדת הזאת.
מעניין שבעברית מכנים את המערכת הזאת בשם "כיפת ברזל" – כיפה! ישנם שקוראים לה "הכיפה של המדינה".
זוהי אפוא הזדמנות ללמוד על ה'כיפה'.
בתורה אנו מוצאים את החובה ללבוש מגבעת רק לכהנים בשעת עבודתם בבית המקדש, ואילו שאר העם לא היה מצווה על כיסוי הראש. המקור המפורסם ביותר לכיסוי הראש מופיע בתלמוד במסכת שבת (קנו, ב) על האמורא רב נחמן בר יצחק שנולד בעיר סורא שבבבל.
התלמוד מספר שבילדותו הכלדאים החוזים בכוכבים ניבאו לאמו שבנה יהיה גנב. בעקבות זאת אמו נהגה לומר לו תמיד: "בני כסה ראשך כדי שתהא עליך יראת שמים".
רב נחמן לא ידע מדוע אמו אמרה לו זאת בקביעות. יום אחד נפל לו הכיסוי מהראש, הוא ראה עץ תמרים ומיד עלה בו הרצון לגנוב את התמרים שעל הדקל, ואז הוא הבין עד כמה צדקה אמו.
הגמרא מספרת על רב הונא שלא הלך ארבע אמות בגילוי ראש, והוא אמר "שכינה למעלה מראשי" – ומתוך כבוד לשכינה הוא כיסה את ראשו.
במרוצת השנים, הפכה הכיפה לסמל של יראת שמים. הכיפה היא כמו דגל. מהו דגל? סך הכל פיסת בד, אבל היא מסמלת משהו, היא סמל של רעיון שאנשים מסרו את נפשו עליו, והם הם הדברים לגבי הכיפה.
כיפה היא כמו הכומתה של החייל שמשרת בצבא. הכומתה של החייל היא חלק בלתי נפרד מהמדים שלו והיא מבטאת את חובתו לקבלת משמעת צבאית. אך יתרה מזו, הכומתה היא חלק מ"גאוות היחידה" שלו מכך שהוא חלק מהצבא הגדול.
גם אנחנו משרתים בצבא של הקב"ה, והכיפה הינה ביטוי שאנו גאים בהשתייכות שלנו לצבא של הקב"ה.
בשנת 1844 חתם הצאר ניקולאי הראשון על צו מלכותי שבו הוא אוסר על היהודים ללבוש את הבגדים המסורתיים שלהם. הגזירה נודעה לימים בשם "גזירת הלבושים".
הגזירה היתה שהיהודים יחליפו את הבגד המסורתי הארוך בחליפה אירופאית קצרה. כמו כן נאסר הכובע היהודי, ה"כיפה" שעל הראש, שאותה היו צריכים להחליף בכובע רגיל שלבשו באותם ימים. הגזירה לא תבעה ללכת בגילוי ראש, אלא לחבוש כובע מודרני שהיה נהוג ורווח באותם ימים. היהודים לא אהבו את החוק הזה, והחל ויכוח בין גדולי ישראל האם יש להלחם עד כדי מסירות נפש נגד החוק או שיש להחליף את הבגדים עד שהחוק יעבור מן העולם.
היו רבנים שסברו שהלבוש היהודי הוא בעל ערך חשוב מאד שמדגיש את הייחודיות של עם ישראל ושומר עליהם מהתבוללות ונישואי תערובת, ולפיכך הם צידדו שיש להלחם נגד החוק עד כדי מסירות נפש.
ואילו אדמו"ר ה'צמח צדק' קבע שאין סיבה ליהודים להלחם בממשלה, ובפרט שהעונש למי שלא נשמע לגזירה היה גיוס לצבא, שאז לא יוכלו לקיים תורה ומצוות בכלל, ולכן הוא קבע שיש להחליף את הלבושים בגלל הסכנה הגדולה.
מסופר על רבי ישראל מרוזין שנשאל לגבי "גזירת הלבושים", והוא השיב שיעקב אבינו קיבל את הברכות מאביו יצחק כשהיה לבוש בלבושים של עשיו, ואם-כן גם עם ישראל, כדי להחזיק מעמד בגלות, צריך לפעמים ללבוש את מלבושיו של עשיו.
מאז אכן חסידי חב"ד לובשים בגדים קצרים במשך השבוע, ורק בשבתות ובחגים לובשים בגדים ארוכים. אבל על הכיפה אף אחד לא ויתר. מיד כאשר נחלשה הגזירה יהודים חזרו לחבוש את הכיפה שמזכירה להם שהשכינה מעל לראשם (ראה בכ"ז ב'היכל הבעש"ט' גליון יב עמ' צו).
מיד בפתיחת פרשת השבוע אנו לומדים את הסיפור של בעל פעור. בגלל בנות מואב, יהודים נמשכו לעבוד עבודה זרה וזה גרם למגיפה בעם ישראל. פינחס שהבחין שכל הסיבה לכך נעוצה בכך שנשיא שבט שמעון הכשיר את ההתנהגות הזאת, קם והרג אותו, ובזכות המעשה הזה – נעצרה המגפה.
בעם ישראל היו כאלו שטענו שהקנאות של פינחס שהרג את נשיא שבט שמעון היתה קנאות שלא במקומה. ולכן הקב"ה בעצמו היה צריך להעיד עליו שהוא ביצע את הצעד הנכון במקום הנכון.
מאז ומעולם, כאשר מגיעים לנושא של 'קנאות', מתעורר תמיד החשש שמא זו קנאות שלא במקומה. ואכן הרבה פעמים קשה לדעת מהו הצעד הנכון לעשות, בפרט כשמדובר בקנאות על חשבון הזולת שעשוי לסבול מזה, וכאן צריכים הרבה שיקול הדעת.
אבל אם הקנאות היא כלפי עצמך, דהיינו להיות קנאי למצוה מסוימת או כלפי מנהג יהודי גם כשקשה לנו לנהוג בו, הרי ברור שזהו דבר חיובי.