האדם המבוגר ביותר בעולם, החל מינואר 2016 , הוא ישראל קרישטל, יהודי תושב חיפה שומר מצוות בן 112 שנים . לאורך ימים ושנים טובות. הוא ירש את התואר מקודמו, יפני שנפטר בגיל 112
בתקשורת דווח, שהיפני ייחס את אריכות חייו לאוכל הבריא שאכל ולשעות השינה הרבות שצרך. בלי לקלקל את החגיגה, אני רוצה להזכיר את ניקולס וינטון, שנפטר בשנה שעברה באנגליה בגיל 106 , והוא הצהיר שלא אכל בריא דווקא או ישן שעות ארוכות. ונשאלת השאלה, מה סוד אריכות הימים שלו.
בתלמוד אנו מוצאים ששאלו את התנאים שחיו חיים ארוכים: "במה הארכת ימים?". השאלה לא הייתה אילו ויטמינים הם לקחו וכמה שעות ביום התעמלו. אלא איזה מעשה טוב עשו שבזכותו זכו לאריכות ימים.
ניקולס וינטון נולד בשנת 1907 להורים יהודים ממוצא גרמני. שם המשפחה שלו היה ורטהיים. אחרי שנולד התנצרו הוריו רח"ל ושינו את שם המשפחה לוינטון. ניקולס קיבל חינוך באנגליה, וכאדם צעיר הוא התחיל לעבוד כסוכן בבורסה.
בסוף שנת 1938 וינטון היה אמור לנסוע לחופשה, ואז קיבל שיחת טלפון ששינתה את חייו. על הקו היה חבר שעבד באותם ימים בארגוני סיוע לפליטים בפראג. הוא סיפר לו על המצב שהתגלה לעיניו כשנסע לפראג ומצא אלפי יהודים (שברחו לפראג מאימת הנאצים) שוהים במחנות פליטים. הוא ראה את המצב הקשה שם והחליט שחייבים להציל את הילדים.
האיש הוסיף וסיפר שפנה למדינות רבות בבקשה שיסכימו לקלוט ילדים פליטים, אבל כולם סרבו, כולל ארצות הברית. גם בריטניה, באופן עקרוני לא קיבלה הגירה יהודית באותם ימים – מדיניות ששונתה בעקבות ליל הבדולח, אז קיבלה תקנה שמאפשרת הגירה של יהודים מתחת לגיל 17 בתנאי שכל אחד שמבקש מקלט יוכל להוכיח שיש לו מקום שהייה באנגליה, וחמישים לירות שטרלינג למימון כרטיס נסיעה חזרה אחרי המלחמה.
וינטון התגייס לעזרה. הוא ערך רשימה של מאות ילדים ששהו בפראג עם תמונה של כל ילד, ובאמצעות מודעות בעיתונים הוא מצא בתים באנגליה למאות ילדים יהודיים והשיג את המימון הנדרש, זוגות היו באים לביתו/ משרדו בלונדון, והוא היה שואל אותם האם הם מעוניינים לאמץ בן או בת, באיזה גיל הם רוצים שהילד יהיה. ואז הוא היה נותן להם דף עם תמונות של ילדים מאותה שכבת גיל, ולפי התמונה בחרו באיזה ילד או ילדה הם רוצים.
בתקשורת התראיינה אישה מבוגרת שזוכרת שאביה ביום בהיר אחד חזר הביתה ובישר שהוא רוצה לאמץ ילד מאותם ילדים מסכנים. אמא שלה התנגדה לכך, וטענה: "כל הכבוד לך שאתה רוצה להציל את כל העולם, אבל מבחינה כלכלית אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לעשות זאת". אבא ענה: "נאמץ את הילד ונסתדר".
זמן קצר לאחר-מכן הוא הביא הביתה תמונות של שתי ילדות, ואמר לבתו שתבחר בין שתי התמונות – את מי היא רוצה בתור חברה. היא בחרה באחת מהילדות, שאכן הם אימצו אותה.
הילדים היו מגיעים עם הרכבת לתחנה בלונדון, ושם היו מחכים עד שההורים המאמצים שלהם באו לקחת אותם. באחת הפעמים שבעה בנים המתינו בתחנת הרכבת משבע בבוקר עד 12 בלילה, ואף אחד לא בא לקחת אותם. נהג מונית ניגש ושאל אותם: "אתם לא רעבים? בואו, אני אקח אתכם למסעדה לאכול". הוא לקח אותם למסעדה, ומשם הביא אותם לישון בביתו, למרות שהוא התגורר בדירה עם חדר שינה אחד. למחרת מצא להם מקום. שנים מאוחר יותר, ניקולס וינטון אמר שהעם האנגלי גילה טוב לב ואכפתיות באמצו את הילדים. הוא הוסיף ואמר שהאנשים היותר עניים דווקא התגייסו יותר לעזור לילדים.
עד פרוץ המלחמה וינטון ארגן את יציאתם מפראג של 669 ילדים בשמונה רכבות. הרכבת התשיעית שעליה היו אמורים להיות כ 250- ילדים הייתה אמורה לצאת בשלישי לספטמבר, אבל בראשון לספטמבר פרצה המלחמה, והגרמנים לא אפשרו את נסיעתה. כמעט כל הילדים מהרכבת האחרונה נספו בשואה. רוב אם לא כל הילדים שניצלו מעולם לא פגשו את הוריהם.
מה שמעניין בכל הסיפור הזה, שניקולס וינטון עצמו בזמן המלחמה התגייס לצבא האנגלי, וכשחזר מהמלחמה התחתן ומעולם לא סיפר לאיש, אפילו לא לאשתו, דבר וחצי דבר מכל הסיפור הזה. הוא לא שמר קשר עם הילדים הניצולים. הוא פשוט המשיך את חייו כאילו לא קרה כלום.
חמישים שנה מאוחר יותר אשתו מצאה מחברת ובה רישום מדוקדק ותמונות של כל הילדים שניצלו ואת שמות המשפחות שאימצו את הילדים. כך הדבר התפרסם. יצרו קשר עם אותם ילדים ועשו לכבודו אירועים מיוחדים והוא קיבל אותות כבוד, גבורה וכו'.
ביד ושם לא הכירו בו כ'חסיד אומות העולם', משום שהתואר הזה ניתן רק לאנשים שהם ממוצא לא-יהודי. תנאי נוסף הוא סיכון החיים במעשה ההצלה.
נשאלת השאלה, מדוע באמת ניק וינטון לא סיפר לאיש על מעשה אדיר כזה. אם 'המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא', הרי שש מאות שישים ותשע נפשות על אחת כמה וכמה, ובשנים האחרונות חישבו ומצאו שמאותם ילדים יצאו יותר מששת אלפים צאצאים. והוא לא אמר מלה בנושא!
את התשובה לכך מוצאים באחד מהראיונות שלו לעיתונות. הוא סיפר שהיו לו מספר פגישות באנגליה עם אנשים שונים שניסה לדרבן אותם לעשיה למען הזולת, אבל הוא התאכזב. הוא טען שרוב הזמן הם דיברו על העבר, ומעט מאוד מזמנם הקדישו להווה ועל-אחת-כמה-וכמה לעתיד. הוא ציטט פילוסוף שאמר פעם: "הדבר היחידי שאנו יכולים ללמוד מהעבר זה שלא למדנו כלום מהעבר". וינטון רצה תמיד לעסוק בהווה, ועוד יותר מכך – בעתיד. הוא רצה לשנות את העולם. מבחינתו, דיבור על העבר היה בזבוז זמן.
בפרשתנו אנו קוראים על פטירתו של משה רבינו ועל מינוי יהושע בתור המנהיג הבא. הקדוש -ברוך-הוא אומר למשה: "עלֵ ה אל הר העַ בָ רים הזה ורְ אֵ ה את הארץ". מאחר ומשה לא ייכנס לארץ, הוא ישקיף עליה בלבד. אחר-כך מצוה אותו: "קח לך את יהושע בן נון... וסמכת את ידך עליו". ואכן, התורה מיד מספרת: "ויעש משה כאשר צוה ה' אותו ויקח את יהושע, ויסמוך ידיו עליו יצוהו" (במדבר כ"ז, י"ב-כ"ג).
.( אבל כשבודקים מתי משה בפועל עלה להר, מגלים שזה קרה ביום האחרון שלו עלי אדמות (תורת-מנחם חמ"ה ע' 52 וכמו שנאמר בסוף חומש דברים, בפרשת האזינו: "וידבר ה' אל משה... עלה אל הר העברים הזה... וראה את ארץ כנען" (דברים ל"ב, מ"ט). פסוקים ספורים לפני-כן התורה מספרת: "ויבא משה וידבר... באזני העם הוא והושע בן נון". רש"י אומר: "שבת של דיזוגי היתה" (ל"ב, מ"ד). זאת -אומרת, שמשה מינה את יהושע ביום פטירתו. הכל קרה בז' אדר. ואם-כן, מדוע התורה מזכירה את זה באמצע פרשת פנחס?
ואולי יש-לומר: בחומש דברים משה רבינו מספר לדור הצעיר שנכנס לארץ את כל ההיסטוריה של אבותיהם במדבר. אם זה הסיפור של המרגלים או חטא העגל. הדור שנכנס לארץ, חלקו אפילו לא נולד אז. ואלו שכן נולדו היו צעירים מאוד. לכן, משה מספר להם כדי שידעו וילמדו מה לא לעשות. אבל לפני שהתורה באה לספר את העבר של בני ישראל במדבר, התורה הקדימה ודיברה על העתיד של עם ישראל. מי יהיה המנהיג הבא. רק אחרי שהנושא הזה טופל כראוי, אפשר להתחיל לספר על העבר.
ההוראה עבורנו ברורה: מוזיאונים וסרטים על השואה זה דבר חשוב, אבל לפני כל זה אנו חייבים לדאוג לגדל את דור העתיד. לדאוג לבתי ספר יהודיים כדי שיהיה למי לספר את ההיסטוריה.