על פי לקו"ש חי"ב עמוד 18 וחי"ג שיחה ב' לפרשת פינחס | לא כל הפרטים שבשיחות מופיעים בדרשה, מומלץ לעיין במקור!
כיצד הגיב משה רבינו על בשורת הסתלקותו? • מיהם בניו של משה רבינו? • למה הקב"ה צריך "לחם"? • ומה חשוב יותר ממנהיגות לאומית?
פתיחה
פתחו את החומשים בפרק כח, ב. נקרא את הפסוק מתוך הספר:
צַ֚ו אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אֶת־קָרְבָּנִ֨י לַחְמִ֜י לְאִשַּׁ֗י רֵ֚יחַ נִֽיחֹחִ֔י תִּשְׁמְר֕וּ לְהַקְרִ֥יב לִ֖י בְּמוֹעֲדֽוֹ:וכעת נראה את הרש"י:
צו את בני ישראל – מה אמור למעלה (כז, טז): "יפקוד ה'" – אמר לו הקדוש ברוך הוא 'עד שאתה מצוֵנִי על בָנַי, צוה את בָנַי עָלָי'; משל לבת מלך שהיתה נפטרת מן העולם והיתה מפקדת לבעלה על בניה וכו', כדאיתא בספרי:האם מישהו יוכל לומר לי מה מסביר רש"י?
[לשמוע את הקהל]
פרשה זו נקראת 'פרשת התמיד' והיא מוכרת לכולנו מהתפילה היומיומית. המנהג הנפוץ הוא לומר בכל יום, לפני תפילת שחרית ולפני תפילת המנחה, את הפרשה הזו שהיא המקור למצוות 'קרבן התמיד' שהיו מקריבים בבית המקדש בכל יום ויום, חוק ולא יעבור, אחת בשחרית ואחת 'בין הערביים'1.
הביטוי שהקב"ה בוחר להשתמש כאן הוא "צו את בני ישראל". המילה "צו" זכורה לכולם מהפרשה שזה השם שלה – 'פרשת צו' שבספר ויקרא. ושם, על המילה הזו, רש"י כותב שיש לה הגדרה חד משמעית: "אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות"; כלומר שבכל מקום בו הקב"ה אומר למשה "צו את..." הוא מתכוון שמשה רבינו ידרבן וידאג לביצוע הפרקטי של המִצְוָוה ולא רק ימסור רעיון תיאורטי.
עכשיו, אם ניקח את הכלל הזה וננסה להחיל אותו על הפסוק שלנו ניתקל בבעיה קשה: במה מדובר פה? בקרבן. קרבן התמיד. מי מקריב את הקרבנות? הכוהנים, כמובן. רק הכוהנים. אז למה "צו את בני ישראל"?! הלא רק הכוהנים יכולים להקריב ולא הם וממילא אין שום טעם לדרבן אותם על דבר שאינו בידיהם!
את הבעיה הזו רש"י פותר באמצעות המדרש שמסביר את ההקשר של הפסוק הזה ומלמד שלמעשה יש לו משמעות עמוקה ורחבה הרבה יותר מאשר ציווי קונקרטי ונקודתי על הקרבת קרבן התמיד. והמדרש מסביר זאת באמצעות משל.2:
מעשה בבת מלך שהתחתנה עם אדם פשוט ונולדו להם ילדים. חיי המשפחה התנהלו על מי מנוחות, אבל אז, כמו בכל הסיפורים, פתאום קפץ על האישה רוגזו של חולי והיא נפלה למשכב
האישה ידעה שימיה ספורים והחלה לדאוג לילדיה שיישארו יתומים, ללא אם תומכת ומרחמת. אז היא דורשת מבעלה הבטחה נחושה לדאוג לילדים שלה, שלא ייפגעו מהיתמות.
הבעל שומע את הבקשה ואומר לה 'את דואגת על מה שיקרה לילדים שלנו בעקבות פטירתך ודורשת ממני לדאוג להם, אין בעיה. אבל האמת היא שהפטירה שלך עלולה לפגוע קודם כל בי, במעמדי, כיוון שאני איש פשוט וכל העושר והכוח שלי בא בזכותך, רק בגלל שאת בתו של המלך. ואם תמותי הרי אף אחד לא יסתכל עלי, גם לא הילדים שלנו שהם נכדיי המלך וחשובים בזכות עצמם. לכן אני דורש ממך, שאת, כבתו של המלך, תצווי על הילדים לשמור על כבודי ומעמדי גם אחרי הפטירה שלך'.
עד כאן המשל. מה הנמשל?
בפרק הקודם[^3] אנו רואים, במילים מרגשות ביותר, כיצד משה רבינו מקבל את בשורת ההסתלקות שלו "עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ..." ואנו רואים[^4] כיצד משה רבינו, במקום לחשוב על עצמו, מיד פונה לקב"ה בבקשה חריגה, אפשר לומר אפילו בדרישה: " וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר " (כן כן, אין כאן טעות, זהו פסוק יחיד במינו ומיוחד בתוכנו שבו יש מעין "היפוך תפקידים" ובמקום המצב הרגיל שהקב"ה מדבר למשה, הפעם דווקא משה הוא זה שמדבר אל הקב"ה!) ומה הוא מבקש? "יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה, אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה!" – משה רבינו ממש "פוקד" על הקב"ה לדאוג למי שימלא את מקומו אחרי הסתלקותו הקרובה, כדי שבני ישראל לא יישארו יתומים, ללא מנהיג מורה ומכוון. הוא ממש כמו אותה בת מלך שברגע שהיא מבינה שהיא הולכת לעזוב את העולם היא פוקדת על בעלה לדאוג לבניהם אחרי מותה.
אז אחרי שהקב"ה שומע את הבקשה של משה ומורה לקחת את יהושע בן נון כממלא המקום, הוא מוסיף ואומר לו: "תקשיב משה, אתה חושש ממה שייקרה לבני ישראל אחרי שתסתלק ופוקד עלי לדאוג להם, אבל החשש האמתי הוא שאחרי ההסתלקות שלך הם יעזבו אותי, ולכן אני הוא זה שזקוק (כביכול) לעזרה שלך. אני זקוק שאתה תצווה ותפקוד את בני ישראל לזכור אותי, לחשוב עלי באמצעות הקרבת קרבן תמיד בכל יום ויום"... – וזוהי פרשת התמיד שבה אנו עוסקים.
זאת אומרת, שהפסוק שלנו מתאר למעשה את מהות היחסים שבין הקב"ה לבני ישראל, כשבתווך עומד משה רבינו כמי שדואג לבני ישראל, והקב"ה, מבקש ממנו "להזהיר" ו"לזרז" את בני ישראל על שמירת המצוות והמשך קבלת עול מלכות שמים גם אחרי הסתלקותו.
כיוון שכך – מסביר רש"י – מתאים כאן בהחלט להשתמש במינוח "צו" שהוא "לשון זירוז מיד ולדורות", לכל בני ישראל למגדול ועד קטן.
השאלה
בעצם, לפי זה, קרבן התמיד הוא הדבר שאותו הקב"ה דורש בתמורה לכך שהוא יפקוד "איש על העדה", בתמורה למנהיגות הלאומית של עם ישראל שתמלא את המקום של משה רבינו בכל דור ודור.
ונשאלת השאלה: מה הקשר? מה כל כך חשוב בשני כבשים של קרבן יומיומי ורגיל עד שזה מה שחשוב לקב"ה לבקש ממשה רבינו רגע לפני שהוא עוזב את העולם?
הביאור
כולם יודעים מה קורה לאדם שלא אוכל. לאט לאט הגוף שלו הולך ונחלש, ואם מדובר על זמן ארוך יותר מדי הוא עלול לאבד את ההכרה וגם, לא עלינו, לגווע, למות. המזון הוא המצרך הבסיסי ביותר לחיים.
אבל האם חשבתם פעם למה? מדוע בעצם האדם חייב לאכול, ואם כבר לאכול, אז למה כל יום מחדש? למה לא מספיק להכניס לגוף בבת אחת כמות גדולה של מזון ואנרגיה ולקוות שהגוף יצליח לשרוד אחר כך זמן רב בלי לאכול בכלל?
התשובה לכך היא שהחיים הם חיבור של הגוף עם הנשמה. והנשמה היא רוחנית ומבקשת כל הזמן לחזור למקור שלה, לרוחניות. ואילו הגוף הוא בשר גשמי עם דם וגידים ועצמות, דבר שאין לו שום קשר עם הרוחניות. ולמה הדבר דומה? לבעירה של אש. כל אש שנצית תיכבה מאליה אלא אם כן נוסיף לה עוד ועוד חומר בעירה. האש כל הזמן שואפת לעלות ולהיעלם, מפני שהיא רוחנית, וכדי להחזיק אותה קיימת, כדי שלא תיעלם ותשאיר פיח ואפר, צריך כל הזמן לתדלק אותה בעוד ועוד חומר. החומר שהיא נוגעת בו נשרף ומתעכל בתוך האש וכך הופך בעצמו לחלק מהרוחניות של האש.
אותו הדבר בגוף ונשמה. גוף לבד, בלי נשמה, הוא גוף מת. וכדי לחיות צריך כל הזמן לחבר מחדש את הנשמה עם הגוף. החיבור הזה נעשה באמצעות האכילה שמספקת לנשמה עוד ועוד חומר גשמי עם פוטנציאל להפוך לרוחניות, וכך הנשמה מקבלת את הגשמיות של המזון והופכת אותה לחיים, לגוף רוחני וחי.
במה מתבטא שהאדם חי? כ"שהנפש ממלאה את הגוף", כאשר כל האיברים שלו פועלים וחיים ומבטאים את הכוחות של הנשמה. כאשר מסתכלים על איבר מהגוף ורואים בו שפועלת ומאירה דרכו תכונה רוחנית כלשהי - יודעים שהאיבר חי. אבל כאשר, חס ושלום, האיבר הוא שלם אבל לא מאירה דרכו הנשמה - זהו איבר מת, רח"ל.
וצורת הקשר הזו שבין הגוף לנשמה הוא דוגמית קטנה לצורת הקשר שבין הקב"ה והעולם:
חז"ל אמרו ש"נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים", הקב"ה רוצה "למלאות את העולם" - להיות נוכח, להאיר, לפעול ולחיות בכל מקום ובכל זמן בעולם. ובשביל זה הוא זקוק ל"מזון", הוא זקוק ל"לחם" שיאפשר לו להתחבר עם הגשמיות. והלחם הזה הוא הקרבנות. כאשר מעלים קרבן על גבי המזבח "מעלים לרוחניות את כל מה שהבהמה מסמלת: את כל הגשמיות והחומריות של העולם. לכן הקרבנות נקראים "לחמי לאישי" - ה"לחם" של הקדוש ברוך הוא.
אם כן מובן היטב עד כמה הדבר הזה חשוב.
ההוראה
קרבנות - נשמע כמו דבר שרחוק מאתנו, משהו ששיך לבית המקדש שנחרב לפני כמעט אלפיים שנה, ועם כל האמונה והציפייה שייבנה שוב מחדש במהרה בימינו, לנו, בגלות, אין קרבנות. אבל זה לא מדויק. נכון שקרבנות מקריבים רק בבית המקדש, אבל גם היום, בגלות, יש תחליף לעבודה של קרבן התמיד: "תפילות במקום תמידין תקנום"[^5].
הרבה פעמים מתגנבת בלבנו תחושה של חוסר חשיבות לתפילות היומיומיות הללו, כל בוקר וכל צהריים וכל ערב. זה נראה כמו סתם תפילות, לא מרגשות במיוחד, לא במנגינה מיוחדת. סתם, "תפילות אפורות" ל"ימים אפורים"...
אז צריך לדעת ולזכור היטב מה היה הדבר שאותו הקב"ה ביקש למסור באמצעות משה רבינו ברגעים האחרונים:
בכל יום ויום, כל תפילה ותפילה, היא בשבילי הדבר החשוב ביותר. אני "זקוק" (כביכול) לעבודת התפילה התמידית והקבועה שלכם, מפני שזה ה"לחם" שלי!, ואם אתם לא תעשו את העבודה - לי לא יהיה לחם...
הערות שוליים:
שינויים רבים וגדולים יש בין הגירסה המקובלת במדרש לבין גירסתו של רש"י, ושינויים אלו נובעים משינויים מהותיים בהבת העניין. וכולם נתבארו בלוקטי שיחות חלק י"ג שיחה ב לפרשת פינחס. כאן, הבאנו את המשל לפי גירסת רש"י. [^3]: פרק כז פסוק יב [^4]: פסוק טו ואילך [^5]: ברכות כו ב
Footnotes
-
קרבן התמיד הוא הקרבן הקבוע בבית המקדש ומסמל את התמידיות והקביעות של העבודה. ואכן, השבוע חל יום התענית י"ז בתמוז שבו אירעו חמישה דברים קשים לעם-ישראל, ואחד מהם: ביטול התמיד. ביום זה, מעט זמן לפני חורבן בית המקדש השני, נפסק הרצף של הקרבת קרבן התמיד ובכך הסתמנה ביאת החורבן הנורא כעבור שלושה שבועות, בט' באב. ↩
-
ספרי במדבר פרשת פינחס פיסקא קמב. ובלשון המדרש: "למה נאמר לפי שהוא אומר "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם". משל למה הדבר דומה? למלך שהיתה אשתו נפטרת מן העולם. היתה מפקדתו על בניה אמרה לו 'בבקשה ממך הזהר לי בבניי'; אמר לה 'עד שאת מפקדתני על בני פקדי את בניי עלי שלא ימרדו בי ושלא ינהגו בי מנהג בזיון'. כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה 'עד שאתה מפקדני על בני פקוד את בני עלי שלא ימרדו בי ושלא ימירו את כבודי באלהי הנכר' מהו אומר "כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותם זבת חלב ודבש ואכל ושבע ודשן" (דברים לא, כ) עד שאתה מפקדני על בני פקוד את בני עלי לכך נאמר "צו את בני ישראל"." ↩