מבוסס על ליקוטי שיחות יג/96 ואילך
הסמל המושלם של ידע תורני, הדמות הנצחית של האדם שיודע הכול ולא נעלם ממנו דבר, הוא משה רבנו. עד היום, הפסוק הראשון אותו אמור ללמוד ילד יהודי הוא: "תורה צווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב". כל מה שאנו יודעים הוא מכוחו של משה רבנו, מוסר התורה.
ולכן קשה מאוד לקרוא את אחד הסיפורים המרכזיים בפרשתנו, בו משה שוכח את ההלכה הנכונה. משה נשאל שאלה הלכתית פשוטה שהוא אמור להשיב עליה תשובה פשוטה ו"נתעלמה ממנו ההלכה". משה אינו מצליח להיזכר בפסק ההלכה אותו שמע בעבר מהקב"ה. הסיפור קשה יותר להבנה, משום שזאת הפעם השנייה תוך זמן קצר ביותר שהתופעה הזו מתרחשת. רק לפני שבועיים קראנו על התעלמותה של הלכה ממשה רבנו.
פרשת השבוע מתארת את השלב הנחמד ביותר לפני הכניסה לארץ: "מתחילים לחלק מגרשים". אחרי ארבעים שנות הגלגולים במדבר, מגיעים סוף-סוף אל שפת הארץ המובטחת ומחלקים את הנחלות בארץ. ובדיוק כמו ההגרלה הגדולה של 'מחיר למשתכן' המתרחשת בימים אלו, בה שר האוצר, משה כחלון, מחלק מגרשים בהנחה של שלושים אחוז ממחיר השוק, באותם ימים הגרילו את השטחים בכל רחבי הארץ – אלא שאז חילקו את המגרשים בחינם כמתנה מאלוקים...
באחד הימים הופיעה קבוצה של חמש אחיות בבית המדרש וביקשה לשוחח עם משה. הן סיפרו כי הן בנותיו של צלפחד, אביהם מת בלי בנים ועל כן הן מבקשות לקבל את הנחלה המגיעה לו בארץ. אחרת, שמו של אביהן יאבד ולא תיוותר לו כל המשכיות בארץ. כדי לשכנע את משה לעשות זאת, הן מוסיפות שאביהם מת בחטאו הפרטי ולא היה מעורב במרד בהנהגתו של קרח.
התשובה על השאלה שלהן היא פשוטה. רש"י מדגיש כי משה היה אמור לענות להן מיד את התשובה המתבקשת, אך "נעלמה ממנו ההלכה" והוא לא זכר מה להשיב. משה פנה לה' בשאלה וה' אמר כי הם זכאיות לקבל את הירושה של אביהם.
[אגב: מהיכן באמת הסיק רש"י כי "נתעלמה ממנו ההלכה"? אולי משה עדיין לא שמע אותה מה', כמו במקרה של המקושש ש"לא פורש [עדיין] מה יעשה לו" או בסיפור של פסח שני, שלא ניתנה הלכה כזו עד אותו יום? הרבי מלובאוויטש מסביר כי רש"י הסיק זאת מלשון התורה: "ויקרב את משפטן לפני ה'", היינו שמשה שאל את ה' רק מה הכרעת הדין בנושא ולא ביקש להבין את ה"עניין" כולו. מכאן שמשה שמע כבר מה' את הנושא ולא זכר רק את השורה התחתונה, את הכרעת הדין].
המקרה הזה מצטרף לאירוע דומה שהתרחש רק זמן קצר קודם לכן, בסוף פרשת בלק. היה זה בשיא הדרמה של חטא בנות מואב ומדיין. בנות מואב הסתובבו על יד מחנה ישראל ופיתו את הגברים לצאת אליהן לזנות ולעבוד עבודה זרה. אנשים החלו למות במגיפה בזה אחר זה ואז זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון, סחב את כזבי המדיינית למרכז מחנה ישראל ושאל בהתרסה את משה: "זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה – בת יתרו מי התיר לך" [שהייתה אף היא מדיינית]?
במקום להורות לאנשים להרוג אותו מיד, התעלמה ממשה ההלכה והוא לא זכר כיצד להגיב. מזל שנער צעיר בשם פנחס בן אלעזר נזכר בהלכה אותה למד קודם לכן ממשה רבנו עצמו – "כל הבועל ארמית קנאים פוגעים בו" - וקם וחיסל את זמרי והשיב את חרון ה'.
והשאלה היא, מה קרה בשני המקרים הסמוכים הללו שגרמו לתופעת שכחה אצל משה? חמור מכך: כיצד נתן הקב"ה לתופעה חמורה כזו להתרחש ולא חשש שתצא מכך טעות הלכתית חמורה, למשל שפנחס היה חושש לעשות את המעשה שלו וזמרי לא היה בא על ענשו?
הגמרא (כתובות קה,ב) מספרת: בכל יום שישי, היה התנא רבי ישמעאל בר רבי יוסי, מקבל סל תאנים טרי מאחד האריסים שעבדו בעיר. פעם הקדים אותו אריס והופיע בביתו של הרב עם סל התאנים ביום חמישי בצהריים. הרב שאל למה הוא הקדים? והוא אמר כי מחר בבוקר יש לו דין תורה אצל הרב עם יהודי אחר והוא לא רוצה להופיע בבית הדין עם סל תאנים עבור הדיין.
רבי ישמעאל השיב כי אם כך הדבר, הוא בוודאי לא יישב בהרכב הדיינים וימנה דיין אחר במקומו. אולם היות שהיה זה בית הדין שלו, רבי ישמעאל החליט לשבת בין הקהל ולעקוב אחרי התנהלות הדיון. המשפט החל והדיון התלהט וכל אחד מבעלי הדין צעק את טענותיו. לפתע חש רבי ישמעאל את ההמולה המתרחשת בתוך נפשו. הוא הרגיש כיצד הוא זועק את הטענות ביחד עם ידידו האריס והוא אומר לעצמו: "יכולת לטעון כך או כך". רבי ישמעאל עצר את עצמו ואמר: ראו כמה צדקו דברי התורה. מה אני שלא לקחתי שוחד, בכל זאת אני להוט להצלחת הידיד שלי, כל שכן דיין שלוקח שוחד, מוחו משתבש עליו והוא אינו יכול לדון בראש ישר.
אם נקרא היטב את שני המקרים בהם "נתעלמה ההלכה ממשה", נבין מיד את הסוד. בשני המקרים הללו, משה היה נוגע בדבר – וכיון שכן, נתעלמה ממנו ההלכה. כי אדם אינו יכול להיות השופט של עצמו. התורה מלמדת כי אפילו כשמדובר במשה רבנו, העניו מכל האדם ומרכבה מושלמת לאלוקות, הוא אינו יכול להתעלם מנגיעתו האישית.
במקרה הראשון של זמרי והמדיינית, משה היה מעורב באופן הכי אישי. זמרי שאל אותו: "אם תאמר שהמדיינית אסורה – מי התיר לך את אשתך שהייתה בעצמה מדיינית"? כך שכל תשובה שמשה יענה, לא תתקבל טוב. אם יאמר שהיא מותרת – יאמרו האנשים, בטח שהיא מותרת, גם אשתך כזאת. ואם יאמר שהיא אסורה וצריך להרוג אותם, יאמרו שהוא עונה כך כי זמרי פגע בו אישית.
וכך במקרה של בנות צלפחד. במטרה לשכנע את משה כי אביהם מת מסיבה אישית ולא כתוצאה מחטא מהותי בהיסטוריה של העם במדבר, הם הקדימו שאביהם לא היה מעורב במרד קורח. ושוב משה הפך להיות מעורב באופן אישי וכל תשובה שיענה לא תתקבל היטב. לכן נתעלמה ממנו ההלכה – ובינתיים גם אנו הרווחנו לימוד חשוב כי אדם לא יכול להיות השופט של עצמו.
כך מפרשת הגמרא שם את המילה שוחד – "שהוא חד, שהנותן והמקבל נעשים לב אחד". השוחד כורך את ליבו של הדיין אחרי נותן השוחד ודעתו מתבלבלת עליו.
מספרים על יהודי שנכנס פעם לרבי והתלונן על רב מסוים שהוא דואג לטובת עצמו ולא לטובת האינטרסים של כלל העם היהודי. הרבי חייך ואמר כי הוא רוצה לחלוק אתו הלכה מעניינת. בסוף החורף בזמן שבית המקדש היה קיים, היו נוהגים להתאסף זקני הסנהדרין וגדולי ישראל כדי להחליט אם לעבר את השנה ולדחות את חודש ניסן בחודש אחד. היו עושים זאת, בין היתר, כאשר הדרכים היו בוציות כתוצאה מהחורף ואנשים לא היו יכולים לעלות לירושלים. אמנם מדגישה הגמרא (סנהדרין יח,ב) כי למרות שהיו מזמינים את כל גדולי ישראל להשתתף בדיון, את שני האנשים החשובים ביותר בעם ישראל לא הזמינו: את המלך ואת הכוהן הגדול.
את המלך לא הזמינו, משום שהיה לו אינטרס להאריך את השנה ולהוסיף חודש. הוא היה משלם משכורת שנתית לחיילים ואם מוסיפים חודש הוא דחה את קצבאות סוף השנה בחודש אחד. ואת הכוהן הגדול לא הזמינו מסיבה הפוכה: משום שהוא רצה לקצר את השנה בחודש אחד. כי אם דוחים את ניסן, גם תשרי יוצא יותר מאוחר ואז יום הכיפורים יחול עמוק יותר בחורף והמים במקווה לאורך עבודת יום הכיפורים – שכוללת חמש טבילות ועשרה קידושי ידיים ורגליים – יהיו מעט קרים יותר.
אמר הרבי: תראה מה כתוב כאן. הכוהן הגדול הוא האיש הגדול ביותר בעם ישראל ומדובר על טובת הנאה פחותה ומועטת ביותר. הרי כמה ההבדל בין צינת המים בתשרי לצינת המים בחשון. ובכל זאת, כאשר מדובר על נגיעת אישית – איש אינו יכול להימלט מכך.
הנה סיפור מופלא ששמעתי מאבי: אחד מחשובי הפוסקים היה רבי יהושע כץ מהעיר קראקא בפולין, מחבר הפירושים החשובים על הבית יוסף והשולחן ערוך, "פרישה", "דרישה" ו"מאירת עיניים" ומפורסם בכינויו ה"סמ"ע". פעם הוא נקלע לוויכוח כספי עם מדפיס ספרים בפולין, הסמ"ע הדפיס אצלו ספר ופרץ ביניהם וויכוח כלשהו על התשלום. הם רצו לגשת לדין תורה, אבל המדפיס טען כי הוא לא יזכה למשפט הוגן. כל רב יחשוש לחלוק על הסמ"ע ויצדיק אותו.
הסמ"ע קיבל את הטענה והציע לנסוע למדינה אחרת, בה הוא לא מוכר וכך יזכו למשפט הוגן. הם נכנסו למעונו של רב צעיר בהונגריה, ולמרבה ההפתעה, הרב צידד בעמדת המדפיס וחייב את הסמ"ע לשלם לו. הסמ"ע שאל בתוקף: "מהיכן דנתוני"? והרב ענה כך: "בפולין הודפס ספר נהדר בשם מאירת עיניים, ושם דן המחבר במקרה דומה לשלנו ופוסק כפי שפסקתי"... נדהם הסמ"ע ואמר: ראה כוחה של אהבה עצמית, כך נעלם ממני פסק הלכה שעמלתי עליו בכל כוחותיי.
מה המסקנה המעשית מכך? רבי יהושע בן פרחיה אומר בפרקי אבות: "עשה לך רב". האדם אינו יכול להיות הרב של עצמו וגם כשנדמה לו שהוא לגמרי אובייקטיבי, הוא אינו יכול להשתחרר מהנגיעה האישית שלו. כל אחד צריך לעשות לעצמו רב קבוע אתו יתייעץ ויכוון את חייו.
ההתייעצות עם רב היא גם כלי לסייעתא דשמיא ולזכות לקבל את הברכה האלוקית לטובה ולברכה.
{| class="wikitable" |כתיבת השיעור והפצתו באופן חופשי מתאפשרת בתמיכתם של שלוחי רבנו ברחבי תבל ובחסותו האדיבה של הנגיד החסידי ר' שניאור ורעייתו יוכבד שיחיו מינסקי להצלחה רבה בכל ענייניהם ולרפואה שלמה של מרת שיינא בעשא בתיה בת פייגה |}