מטות מסעי – ייחודיותו של שבט מנשה
בפרשת מטות מספרת התורה באריכות (מטות לב א-מב) על בקשתם של בני שבט גד ושבט ראובן ממשה רבינו, שבשל העובדה שיש להם "מקנה רב .. עצום מאוד", הם רוצים לקבל לנחלה את השטח שבעברו המזרחי של הירדן, "יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה, אל תעבירנו את הירדן".
בקשה זו לא מוצאת חן בעיני משה רבינו, והוא עונה להם במילים חריפות מאוד, הוא משווה את בקשתם למעשי המרגלים: "כה עשו אבותיכם בשלחי אותם מקדש ברנע לראות את הארץ", וכתוצאה מחטא המרגלים - "ויחר את ה' בישראל ויניעם במדבר ארבעים שנה", והוא מוסיף ואומר להם - "והנה קמתם תחת אבותיכם, תרבות אנשים חטאים, לספות עוד על חרון אף ה' אל ישראל".
כך שהגישה הזו, המבקשת שחלק מהשבטים יישארו מעברו המזרחי של הירדן, ולא ייכנסו לארץ ישראל, מושללת מאוד בעיני משה רבינו.
אמנם בסופו של דבר משה רבינו אישר להם את בקשתם - אבל זאת רק לאחר שהוא התנה איתם "תנאי כפול" שעליהם יהיה לחצות את הירדן יחד עם שאר השבטים, והם יילחמו איתם יחד על כיבוש הארץ: "אם תחלצו לפני ה' למלחמה, ועבר לכם כל חלוץ את הירדן .. ונכבשה הארץ לפני ה', ואחר תשובו .. והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה". משה רבינו מסכים לבקשתם רק במידה והם ימלאו את התנאים שהם הציבו. אבל לולי זאת – אין לה, לבקשה זו, מקום בעיני משה רבינו.
לאור זאת מתעוררת תמיהה: אחרי שמשה רבינו מסכם איתם את התנאים, ובני גד ובני ראובן מביעים את הסכמתם ומתחייבים לעמוד בהם, מספרת התורה: "ויתן להם משה, לבני גד ולבני ראובן, ולחצי שבט מנשה בן יוסף, את ממלכת סיחון מלך האמורי ואת ממלכת עוד מלך הבשן".
מהיכן הגיעו לכאן "חצי שבט מנשה בן יוסף", והלא הדיון התנהל כל העת בין משה רבינו לבין בני גד ובני ראובן, ומניין הם לפתע נכנסו לתמונה.
הרמב"ן מבאר, שאמנם בתחילה בני מנשה לא ביקשו דבר אבל לאחר שמשה רבינו העניק לבני גד ובני ראובן את השטח ממזרח לירדן, והתברר שהוא הרבה יותר גדול מהצורך שלהם, חיפשו מי עוד מעוניין לקבל נחלה באיזור זה, ומשום כך בני מנשה זכו בכך.
אך לאור דבריו הקשים של משה רבינו אל בני גד וראובן, קשה להניח שמשה רבינו יחפש עוד שבטים שירצו להתיישב בשטח אדמה זה.
מעיון בפסוק עולה, שאכן בני מנשה לא ביקשו זאת מעצמם, אלא הדבר הגיע מצידו של משה רבינו עצמו. הפסוק אומר "ויתן להם משה לבני גד ולבני ראובן ולחצי שבט מנשה". בני מנשה קיבלו זאת לא על פי בקשתם, אלא "ויתן להם משה", מיוזמתו של משה רבינו.
[עובדה זו באה לידי ביטוי גם בהלכה המובאת בתלמוד ירושלמי (ביכורים א, ח), שיש הבדל בין בני השבטים גד וראובן, לבין חצי שבט מנשה.
נוסח ההודאה שמביא ביכורים לבית המקדש היה אומר, הינו (דברים כו, י): "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'". הנה פירות הביכורים מהאדמה שנתת לי. וכיון ש"האדמה" עליה התגוררו בני גד ובני ראובן היא לא ממש "אשר נתת לי ה'", הקב"ה לא "נתן" להם אותה, אלא הם נטלו זאת מעצמם, לכן שבטים אלו לא הביאו ביכורים.
לעומתם, חצי שבט מנשה, שהם "לא נטלו מעצמן", אלא משה רבינו הוא זה שנתן להם את האדמה הזו, "ויתן להם משה" – לכן הם כן היו מביאים ביכורים].
ודבר זה דורש ביאור: (א) מדוע משה רבינו, למרות שהוא הביע התנגדות להתיישבות בעברו המזרחי של הירדן, הושיב שם מיוזמתו האישית אוכלוסיה שלא ביקשה זאת, (ב) מדוע הוא בחר דווקא בשבט מנשה, שהוא יהיה זה שיתיישב שם, (ג) מדוע רק מחצית מן השבט, ואילו החצי השני ינחל בארץ.
•
ארץ ישראל, יש לה שני חלקים. חלקה האחד, ארץ שבעת האומות - נכבשה בעת הכניסה הראשונה לארץ, וחלקה השני, ארץ שלושת האומות, ארץ "קיני קניזי וקדמוני" - תיכבש רק לעתיד לבוא, כאשר "ירחיב ה' אלוקיך את גבולך" בגאולה העתידה.
כל הנושאים המשמעותיים הקשורים לעם ישראל – נעשו על ידי משה רבינו. התורה כולה, כולל גם "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש", הכל ניתן למשה בסיני. הגאולות כולם, כולל גם הגאולה העתידה, הינם בכוח וכתוצאה מהגאולה הראשונה שהיתה בידי משה רבינו. כך גם ירושת הארץ, למרות שמשה רבינו לא עבר את הירדן, אבל גם היא נעשתה מכוחו. לפני הסתלקותו של משה רבינו, מספרת התורה (דברים לד א) "ויראהו ה' את כל הארץ .. ויאמר ה' אליו, זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם .. הראיתיך בעיניך".
לראיה זו של משה רבינו, היתה מטרה. ראייתו של משה פעלה קדושה בארץ, וכדברי הגמרא (בבא בתרא נו) "כל שהראהו הקב"ה למשה – חייב במעשר". חובת המעשרות היא כל שטח ארץ ישראל שמשה רבינו ראה לפני הסתלקותו. ראייתו פעלה על הארץ, והיה לה משמעות לירושת הארץ.
•
כיון שהכל צריך להיות על ידי משה רבינו, אפילו "תורה חדשה מאיתי תצא" לעתיד לבוא, גם היא ניתנה למשה, כך גם ירושת הארץ לעתיד לבוא הינה בכוחו של משה רבינו. לכן משה רבינו העניק לחצי שבט מנשה שטח אדמה בעברו המזרחי של הירדן, בדוגמת "ירחיב ה' את גבולך" לעתיד לבוא.
נחלתם של בני גד ובני ראובן הינם (א) בשל בקשתם. (ב) בגלל שחיבבו את ממונם-מקניהם. (ג) ולשם כך הם וויתרו על חלקם בארץ ישראל. לעומתם, חצי שבט מנשה, משה רבינו העניק להם אותו מיוזמתו, ובאופן שירושת הארץ הזו היא בדומה לירושת הארץ לעתיד לבוא, בבוא הגאולה העתידה.
מסיבה זו משה רבינו העניק את שטח האדמה רק לחצי משבט מנשה, כדי להדגיש בזה שהדבר לא נובע חלילה מוויתור על ארץ ישראל. לשבט מנשה יש חלק בארץ ישראל, ובנוסף, יש להם חלק נוסף, בעברו המזרחי של הירדן, בדומה לירושת הארץ לעתיד לבוא, אז תהיה הרחבת גבולות ארץ ישראל.
שבט מנסה התייחד בכך שהיתה לו חיבה יתרה לארץ ישראל. בנות צלפחד, משבט מנשה בן יוסף, באו אל משה רבינו וביקשו "תנה לנו אחוזה", ומסיבה זו משה רבינו בחר דווקא בשבט זה כדי להנחיל לו את חלק הארץ שהוא מעין ודוגמת ירושת הארץ לעתיד לבוא.
•
יוסף קרא לבנו בשם מנשה, כדי לציין "כי נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי". שם זה מעורר אצלו את ההתנגדות לשכחת בית אבא. הרצון להשכיח את העבר שלו, מעורר אצלו תנועת-נפש של התחברות איתנה עם בית אבא, את הרצון לצאת מהמציאות הנוכחית, להתנתק מהסביבה הקיימת.
הגלות מזכירה ליהודי כל העת, שהוא נמצא במצב בו הוא עלול לשכוח על בית אבא, ודבר זה מעורר אצלו את ההבנה שהגלות היא לא מקומו הטבעי, מקומו של היהודי הוא בבית אביו המלך.
"בית אבא" האמיתי שלנו הוא הגאולה העתידה לבוא, גאולה שאין אחריה גלות. ולכן, מנשה, שמבטא את הצורך לזכור את בית אבא, הוא זה שקיבל את חלק הארץ המבטא את ירושת הארץ לעתיד.
פרשה זו אנו קוראים בימי בין המצרים, ימי תחילת החורבן והגלות. האבל על החורבן הינו ביטוי של השם "מנשה", לא לשכוח על בית אבא ולהתעורר בגעגועים לחזור אל ארץ ישראל ובית המקדש.
חז"ל אומרים (תענית ל) "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה", האבלות היא ביטוי של הגעגועים והתשוקה לירושלים, וכשאבינו שבשמים רואה זאת, אזי הוא יזכנו "לראות בשמחתה".
ויהי רצון שיהיה זה בקרוב ממש, ויהפכו ימים אלו לששון ולשמחה ולמועדים טובים.
לקוטי שיחות חלק כח