מי יודע מי היה הקונסול הראשון של ארצות הברית בירושלים ומתי מינו אותו? זה קרה הרבה לפני הזמן שכולם חושבים. בשנת 1844 חי בארה"ב נוצרי בשם וורדר קרסון שהיה איש עשיר ובעל חוות בפנסילבניה. הוא למד הרבה תנ"ך והתאהב בארץ הקודש. הוא הגה את הרעיון שארה"ב צריכה למנות קונסול בירושלים שהיתה בזמנו תחת שלטון הטורקים.
קרסון ביקש עזרה מחבר קונגרס שהיה קרוב אליו, והלה כתב מכתב למזכיר המדינה האמריקני והציע שהמדינה תמנה את מר קרסון עצמו כקונסול ארה"ב בירושלים. הוא הוסיף שמר קרסון לא מבקש שום תמורה עבור עבודתו ומוכן לעשות זאת בהתנדבות. באותה עת, ארה"ב לא השקיעה הרבה במדיניות החוץ שלה ולפיכך לא היה קשה לשכנע את מזכיר המדינה לבצע את המינוי הזה.
מר קרסון היה אדם נשוי ואב לששה ילדים. כאשר הוא קיבל את כתב המינוי, הוא התגרש מאשתו ועלה לארץ ישראל. עוד בדרכו לארץ, קיבל מזכיר המדינה מידע שידיעותיו של מר קרסון על הארץ נובעות מהתנ"ך בלבד, ושנסיעתו ארצה נעשית רק מתוך מניעים דתיים. מזכיר המדינה שלח אליו מכתב שבו הוא מבטל את המינוי שלו, אבל קרסון כבר היה בדרכו לארץ. הוא הגיע ארצה והתנהג כנציג ממשלת ארה"ב עם כל הגינונים. לממשלת ארה"ב לקח חצי שנה עד שביטלו בפועל את המינוי שלו.
במשך טווח הזמן הזה, הצליח קרסון לסייע להרבה יהודים בארץ, והוא התקרב מאד לקהילה הספרדית שהיתה בירושלים. ארבע שנים מאוחר יותר, הוא התגייר וקיבל את הדת היהודית כדת וכדין. הוא ערך ברית מילה עוד בימים שעוד לא היה מושג של הרדמה מקומית, ואז הוא קיבל את שמו היהודי 'מיכאל בועז ישראל'. בעיתונות באותם ימים התנוססה הכותרת: "קונסול ירושלמי שהתגייר".
לאחר מכן הוא חזר לארה"ב כדי לחסל את עסקיו ולהשתקע בארץ לצמיתות. כשהוא הגיע לחופי ארה"ב, המתינה לו שם גרושתו עם צו אישפוז כפוי בידה בטענה לאי שפיות. היא טענה שהעובדה שהוא התגייר מוכיחה שהוא מעורער בנפשו. הנושא הגיע לבית המשפט וחבר המושבעים קיבל את טענת האשה שהוא מעורער בנפשו ולכן אין הוא יכול למכור את רכושו או כל דבר אחר. קרסון הגיש ערעור על פסק הדין. המשפט השני התפרסם בכל רחבי ארה"ב, והופיעו בו 35 בני משפחה שהעידו נגדו ולעומתם 72 יהודים ולא יהודים שבאו להעיד בעדו, ביניהם היהודי המפורסם משה מונטיפיורי. בסופו של דבר, ניצח קרסון במשפט ויצא כשידו על העליונה. קרסון חזר אפוא לארץ ישראל, התחתן עם אשה מהקהילה הספרדית המקומית ונולדו לו שני ילדים. בסוף ימיו בירושלים היו יהודים רבים באים אליו לבקש ממנו ברכות תוך אמונה שהתפילות שלו מתקבלות בשמים. בשנת 1860 נפטר קרסון ונערכה לו הלוויה כאחד הרבנים החשובים ביותר והוא נקבר בהר הזיתים.
השבוע אנחנו מסיימים את חומש במדבר. ספר זה מסתיים בסיפורן של בנות צלפחד שהיו חמש נשים חכמות ועצמאיות. מסופר בפרשת פנחס שבנות צלפחד באו למשה רבינו בתביעה: "אבינו מת במדבר ובנים לא היו לו למה יגרע שם אבינו... כי אין לו בן תנה לנו אחוזה" (במדבר כז, ג-ד).
כאשר דיברו על חלוקת הארץ, הבנות הללו תבעו לקבל חלק בארץ. הנקודה המעניינת היא, שהן טענו זאת בשעה שהגברים עדיין רצו לחזור למצרים, ובלשונו של רש"י: "האנשים אומרים נתנה ראש ונשובה מצרימה, והנשים אומרות תנה לנו אחוזה" (במדבר כו, סד). כל זה התרחש בשעה שעם ישראל עוד היה במדבר, ולמעשה עברו עוד 14 שנה עד שבפועל חילקו את הארץ. לבנות צלפחד היתה חיבה עמוקה כל כך כלפי ארץ ישראל שלמרות שהן מעולם לא ביקרו בה ולא ראו אותה, הן כבר תבעו ממשה רבינו חלק בארץ. בעיני משה היה זה משב רוח מרענן, הוא פשוט שמח לשמוע שישנן נשים שרואות את הכניסה לארץ כמשהו אמיתי, מוחשי ורלוונטי.
הדבר דומה לאותו אבא שמבשר לילדיו שהוא עומד לרכוש רכב חדש, והילדים מיד מתחילים לריב מי ישב במושב הקדמי, ואז האבא מתרגז ואומר "צאו כולם מהרכב". כולם עדיין היו במדבר, והרבה מהם לא האמינו בכלל שאי פעם יכנסו לארץ המובטחת, והנה קבוצת נשים באה בתביעה שגם הן רוצות לקבל חלק ונחלה בארץ.
משה הביא את משפטן לפני ה' והקב"ה קבע "כן בנות צלפחד דוברות נתן תתן להן אחוזת נחלה... והעברת את נחלת אביהן להן". הן צודקות והן אכן היורשות החוקיות של צלפחד אביהן.
את כל זה קראנו בפרשת פנחס. סיפורן של בנות צלפחד ממשיך בפרשתנו, פרשת מסעי, שבה אנו קוראים שראשי שבט מנשה – שבנות צלפחד השתייכו אליו – באו למשה בטענה שאם הבנות יקבלו חלק בארץ והם יתחתנו עם גברים משבטים אחרים – הרי הנחלה תעבור לשבט אחר כי הבנים הם היורשים, שכן הבן מתייחס על שבט האב.
קביעת היהדות נעשית על פי האמא, אבל קביעת השבט היא על פי האב. כהן הוא מי שאביו כהן וכן לוי וישראל. טענתם של שבט מנשה היתה שאם בנות צלפחד יקבלו חלק בארץ ששייכת לשבט מנשה והם יתחתנו לבסוף עם גברים משבטים אחרים, בסופו של דבר הנחלה הזאת תעבור לשבטים אחרים, ושבט מנשה יפסיד חלק מנחלתו.
משה הסכים לטענתם והודיע לבנות צלפחד שאם הן מעוניינות לקבל את חלקן בארץ – עליהן להנשא עם אחד מבני שבט מנשה דווקא.
הרבי מוסיף ומחדד עד כמה עמוקה היתה חיבתן וזיקתן של בנות צלפחד לארץ ישראל:
בפרשתנו אנחנו לומדים שחצי שבט מנשה נשאר בחו"ל בעבר הירדן המזרחי, ורק החצי השני נכנס לארץ וקיבל חלק בארץ. ואם-כן מרחב הבחירה של הגברים שאיתם הן היו צריכות להתחתן היה קטן ומצומצם יותר. אמנם החצי עדיין עמד על 25 אלף איש, אבל מכל מקום המרחב הצטמצם ביחס לשאר השבטים. כדי ליטול חלק ונחלה בארץ הן התחייבו להנשא דווקא לגברים מאותו חצי שבט שנכנס לארץ, ובכל זאת הן עשו הכל מתוך חיבת ארץ ישראל שפיעמה בהן. לכן הן זכו ששמותיהן מופיעים במפורש בתורה ויותר מפעם אחת ('שיחות .( קודש' תשמ"א כרך ד עמ' 160
חומש במדבר מסתיים בידיעה שבנות צלפחד אכן נישאו לגברים מאותו שבט אליו הן השתייכו, והן אכן קיבלו את נחלתן בארץ וחיו חיים מאושרים עם הבעלים שלהן.
המסר שניתן ללמוד מסיפורן של בנות צלפחד הוא, שלפעמים הכל מסביבנו נראה מוגבל ומצומצם, אין מספיק גברים יהודיים או אין מספיק בנות יהודיות ומתלוננים שהמבחר הוא כל כך קטן וכביכול צריכים להתפשר כדי להתחתן עם יהודי. בא הסיפור של מחלה, תרצה, חגלה, מלכה ונועה – חמשת בנות צלפחד – ומלמד אותנו שבסופו של דבר מי שממלא ומגשים את רצון ה' – לא מפסיד. אפשר למצוא בן זוג מתאים והולם שהוא גם יהודי וגם בחור טוב.