יהודים בכל העולם דואגים השבוע לנוכח ההסכם שמתגבש ונחתם בין ארצות הברית לאיראן.
אף אחד לא יודע מה ילד יום ומה ההסכם הזה טומן בחובו בסופו של דבר.
זו לא הפעם הראשונה שעם ישראל בארץ ישראל נמצא במצוקה.
אנו עומדים כעת בתקופת "שלושת השבועות" שבהם עם ישראל מתאבל על חורבן בית המקדש.
חורבן בית המקדש הראשון התחיל עם המצור. נבוכדנצר בא לכבוש את ירושלים והוא לא הצליח לעשות זאת. לפיכך הוא הטיל מצור על העיר במשך שנתיים וחצי, ורק לאחר מכן הצבא שלו הצליח לפרוץ את החומה, להכנס לעיר ולהחריב אותה.
היום שבו התחיל המצור על ירושלים היה בעשרה בטבת. על אותו יום התנבא הנביא יחזקאל שהיה באותם ימים בבבל: "ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחודש העשירי בעשור לחודש לאמר בן אדם כתוב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלים בעצם היום הזה" (יחזקאל כד, א-ב).
חלק גדול של העם היהודי היה כבר בגולת בבל באותם ימים, ואיתם היה הנביא יחזקאל. הקב"ה צוה את הנביא שיכתוב להם בעצם היום של עשרה בטבת שזהו היום שבו התחיל המצור על ירושלים. ולאחר מכן, כאשר יבואו אנשים מירושלים ויספרו מתי התחיל המצור על העיר, הם יאמתו שזה אכן התרחש באותו יום שהנביא ניבא, וזאת תהיה ההוכחה לעם ישראל שיחזקאל הינו נביא אמת (פירוש הרד"ק).
הרבי שואל על כך: רואים המילה בה הנביא משתמש כדי לתאר את מה שאירע בירושלים היא מילה לא שכיחה – הנביא אומר "סמך מלך בבל אל ירושלים". המילה הרגילה שמשתמשים בה כדי לתאר אירוע כזה היא "מצור", ואילו כאן הנביא בוחר במילה לא שגרתית כלל, וזו הסיבה שרש"י צריך לפרש ש"סמך" פירושו "צר עליה". בדרך כלל הפירוש של "סמך" הוא הפוך לחלוטין; בתפילת העמידה אנו אומרים "סומך נופלים", לסמוך פירושו לתמוך ולחזק.
ולכאורה זה נראה מוזר שהנביא בחר את המילה "סמך" כדי לתאר את המצור על העיר ירושלים.
הרבי מסביר שהנביא בחר במילה שמשתמעת לשני פנים. ובפשטות משמע שהתרחש שם ענין חיובי; מלך בבל "סמך" את ירושלים, אבל מה אכן הפירוש בזה?
חורבן בית ראשון וחורבן בית שני באו בגלל מלחמות ומחלוקות שהתחוללו בתוך עם ישראל.
אם נחפש את "זרע הפורענות" מתי בדיוק היתה ההתחלה של חורבן בית המקדש הראשון, נלך לאחור עד למותו של שלמה המלך, מיד אחרי שלושה דורות של מלכים בעם ישראל. מלכות ישראל התפלגה אז לשתי ממלכות נפרדות; מצד אחד ממלכת יהודה בראשות רחבעם בנו של שלמה המלך. ומנגד ממלכת עשרת השבטים בראשותו של ירבעם בן נבט.
שתי הממלכות הללו מעולם לא הסתדרו ביניהם, ובמשך שנים רבות נלחמו האחת בשניה, וזו היתה תחילת שקיעת מלכות ישראל שהסתיימה עם חורבן בית המקדש.
והדברים נכונים גם לגבי בית המקדש השני. תחילת הירידה של ממלכת החשמונאים היתה במלחמה שהתחוללה בין שני אחים חשמונאים שהיא גרמה להתערבותם של הרומאים שבסופו של דבר החריבו את בית המקדש.
אומר הרבי, רואים בטבע העולם שכאשר יש מצור על עיר, הרי שבדרך כלל תושבי העיר מתאחדים ביחד, אין דבר יותר מאחד מאשר מלחמה. האוייב מאחד את כל הפלגים שנמצאים באותה עיר או באותה מדינה. הקב"ה שלח את מלך בבל שיעשה מצור על העיר, ואולי זה יגרום לעם ישראל להתאחד ביניהם, ובזכות האחדות הם יהיו ראויים לכך שהקב"ה יציל אותם מהחורבן.
וכבר היה לעולמים: יותר ממאה שנה לפני חורבן בית ראשון, הגיע סנחריב מלך אשור לכבוש את ירושלים. הוא בא עם צבא אדיר, הרבה יותר גדול מצבאו של נבוכדנצר. באותם ימים ירושלים היתה חלשה מאד ובלי צבא שיגן עליה, עד כדי כך שאם סנחריב היה מחליט באותו יום של פתיחת המצור להחריב את העיר – הוא היה מנצח מיד. משא"כ לנבוכדנצר לקח שנתיים וחצי להכניע את העיר.
ולמרות העובדה הזאת, שצבאו של סנחריב היה חזק ביותר ואילו ירושלים היתה חלשה ביותר, הרי באותו לילה – שהיה ליל פסח – זכה עם ישראל לאחד הניסים הגדולים והכבירים ביותר בהיסטוריה; מגפה פרצה באותו לילה בקרב חייליו של סנחריב והרבה מהם מתו, השאר ברחו וירושלים ניצלה.
רואים מכאן שהמצור על ירושלים לא מהווה גזר-דין סופי לחורבן. ניתן להינצל מהחורבן כאשר מנצלים את המצור כדי להתאחד בינינו.
בשעת מצוקה או בשעת מלחמה, מתגלה בארץ ישראל תועה מופלאה ביותר: רואים אחדות נפלאה בקרב כל חלקי העם. מי שזוכר, בימי מלחמת "צוק איתן" הגיעו עשרות אלפי תושבים להלווייתו של ה"חייל הבודד" שבא מחו"ל לשרת בארץ ישראל ונהרג במהלך הלחימה.
המלחמה הזאת איחדה את כל עם ישראל בארץ וגם בתפוצות, ובכל העולם כולו. ה"מצור" שעם ישראל חווה עורר את הנקודה היהודית של אלפי צעירים בכל רחבי תבל. לפתע הם רואים שעם ישראל מעבר אחד, וכל העולם – מעבר אחד. זהו "מצור" שאינו אלא "סמך" מלשון "סומך נופלים". ההיסטוריה מוכיחה שאירועים כאלו מעניקות לעם ישראל חיזוק ועידוד ובעז"ה בזכות האחדות ננצח.
.( (משיחת עשרה בטבת תשל"ט – 'לקוטי שיחות' כרך כ עמ' 5184