תופעת המהגרים היא אחד האתגרים עמם מתמודד העולם המערבי. בתחילה ניסו להתעלם מהבעיה. לעצום עיניים. אבל המציאות הטיחה לכולם את האמת בפרצוף. אין זה פלא שהנושא מככב במערכת הבחירות בארצות- הברית ובוער באירופה. גם בישראל בעיית המסתננים הבלתי- חוקיים מדירה שינה מעיני אזרחים רבים.
בארה"ב קיימות שלוש- מאות sanctuary citys , 'ערי מקלט', ערים שעיריותיהן החליטו שבתחומן המשטרה המקומית לא תחקור ותרדוף מהגרים בלתי-חוקיים, ובוודאי שהללו לא יועברו לשלטונות ההגירה. אותן ערים הן ערי מקלט למהגרים הללו. הפרוייקט הזה החל בשנות השמונים של המאה הקודמת, והוא מבוסס על מודל דומה שהיה קיים לפני יותר ממאה וחמישים שנה, כשבארה"ב הייתה נהוגה עבדות. לעבדים כמובן היה אסור לברוח מאדוניהם, אולם עבד שהצליח לברוח אל אחת מן הערים הללו, לא הוחזר לאדונו אלא הגנו עליו כדי שיישאר חופשי.
אך ההיסטוריה של המושג הזה קדומה עוד יותר. בחומש דברים בפרשת כי-תצא נכתב: "לא תסגיר עבד אל אדונו אשר ינצל אליך מעם אדוניו" (דברים כ"ג, ט"ז). רש"י מסביר: "אפילו עבד כנעני של ישראל שברח מחו"ל לארץ ישראל".
עבד גוי שברח לארץ- ישראל, אסור להסגירו בחזרה לאדוניו. ארץ- ישראל כולה, מבחינה זו, היא 'עיר מקלט' לעבד שבורח מאדוניו. בנוסף לכך, כל המושג של 'ערי מקלט' מגיע מפרשתנו. התורה מצווה, שכאשר בני-ישראל יעברו את הירדן, יש להכין 'ערי מקלט': "ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה" (במדבר ל"ה, י"א).
מדובר באדם שהרג את חברו בשגגה. המעשה לא היה במזיד, אך גם לא באונס. ההורג במזיד חייב מיתה, במקרה אונס הוא פטור לגמרי. כאן מדובר באדם שלא התכוון להרוג, ולכן אי-אפשר להאשימו ברצח, אך הוא בוודאי אשם ב'גרימת מוות ברשלנות'. עבורו הקימה התורה את ערי מקלט.
הרבי מסביר שהדבר נובע משתי סיבות: הגנה וכפרה. הסיבה הראשונה מופיעה בתורה במפורש: "והיו לכם הערים למקלט מגואל הדם ולא ימות הרוצח". התורה דואגת לרוצח. "גואל הדם", קרובו של הנרצח, שחמתו בוערת בו על רשלנותו של הרוצח, יכול לנקום בו ולרוצחו נפש, ולכן התורה באה להציל את הרוצח שיברח מיד לערי מקלט כי בתוך הגבולות של העיר מקלט הוא יהיה מוגן מגואל הדם.
התורה שבעל-פה מוסיפה עוד טעם: כפרה. הורג הנפש בשגגה גדע חיים של יהודי אחר. נכון שזה לא היה במזיד, אך בכל- זאת רשלנותו קיפחה את חייו של יהודי, שכל אחד הוא 'עולם מלא'. על העוון החמור הזה צריך כפרה, ולכן התורה מגלה אותו לערי מקלט. הרעיון של עיר המקלט הוא גלות, וגלות מכפרת.
היכן אנו מוצאים בתורה מקרה של גלות ככפרה על הריגה? ברצח הראשון בתורה, כאשר קין רצח את הבל. התורה מספרת: "ויצא קין מלפני ה' וישב בארץ נוד קדמת עדן". אומר רש"י: "בארץ נוד: בארץ שכל הגולים נדים שם". הרי לנו שקין נשלח לגלות בגלל שהרג את הבל.
ורש"י ממשיך ואומר שזה כבר קרה לפני- כן: "קדמת עדן – שם גלה אביו כשגורש מגן עדן" (בראשית ד, ט"ז). לאחר שאדם וחוה אכלו מעץ הדעת, התורה מספרת: "וישלחהו ה' אלקים מגן עדן... ויגרש את האדם" (בראשית ג, כ"ב).
אומר המדרש: "ולמה נתגרש? על שהביא מיתה על הדורות... כדרך שהרוצח חברו בשגגה שגולה ממקומו ויושב בערי מקלט" (תנחומא פרשתנו). הקב"ה הזהיר את אדם הראשון שלא יאכל מעץ הדעת "כי ביום אכלך ממנו מות תמות", והוא הלך ואכל מעץ הדעת, ובזה גרם למיתה בעולם. לכן, כעונש על שהוא 'הרג' את העולם, הוא "נידון .( בגירושין", כמו "מכה נפש בשגגה" (ראה שיחת כ' אב תשל"ד שיחות קודש ח"ב ע' 353 זה הצד השני שיש בעיר מקלט, שבנוסף להגנה עליו יש כאן כפרה. הגלות מכפרת על עוון "מכה נפש בשגגה".
בפרשתנו התורה ממשיכה ואומרת עד מתי צריך הרוצח לשהות בעיר מקלט – "עד מות הכהן הגדול", ואז "ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו". לכאורה, מה הקשר של הכהן הגדול לכל זה? אומר רש"י: "לפי שהיה לו לכהן- גדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו" (במדבר ל"ה, כ"ה). אם הכהן הגדול היה מתפלל שזה לא יקרה, אז הקב"ה ברחמיו היה שומע את תפילתו שאף אחד לא יהרוג ולא ייהרג 'בטעות'. ואם זה קרה, סימן שהכהן הגדול לא מילא את תפקידו נאמנה, ולכן הוא נושא באחריות.
אבל מדוע הדבר קשור למיתתו של הכהן הגדול? ברש"י מובא המושג: "מיתת צדיקים מכפרת" (במדבר כ, א). הכהן הגדול, במיתתו, מכפר על העוון של "הורג נפש בשגגה", ואז הוא יכול לחזור לביתו (ראה שיה"ש רבה ד).
מה שמיוחד במצווה של ערי מקלט, שכאן ניכר בגלוי שהעונש לרוצח הוא גם הדבר הכי טוב עבורו. לכאורה, גלות זה דבר חמור, כפי שהגמרא אומרת: "שבי קשה מכולם" (ב"ב, ח, ב). ואם-כן, אותו יהודי מרגיש שזה הדבר הכי חמור שקרה לו. אבל אז הקב"ה מגלה לו, שבתוך העונש עצמו טמונה הטובה הכי גדולה עבורו. אם יישאר בעירו, גואל הדם יכול לנקום בו. לכן התורה הכינה עבורו עיר שלימה שתהיה עבורו 'עיר מקלט', להגנה מפני גואל הדם.
סיפור דומה אנו מוצאים בתורה בקשר ליעקב ועשיו. יעקב גנב לעשיו את הברכות, ואז: "ויאמר עשיו בלבו יקרבו ימי אֵ בֶ ל אבי ואהרגה את יעקב אחי". רבקה קוראת ליעקב ומצווה אותו: "קום ברח לך אל לבן אחי חרנה... עד אשר תשוב חמת אחיך" (בראשית כ"ז, מ"ג). לכאורה, דבר נורא קרה כאן. יעקב הוכרח לעזוב את ארץ מולדתו, ארץ כנען, ולנוס על נפשו מפני זעמו של עשיו שרוצה לרוצחו נפש (לאורך כל חומש בראשית אנו למדים עד כמה יעקב לא רצה לעזוב את ארץ אבותיו).
אבל אז מתגלה הצד החיובי שבגלות הזאת. לא סתם יעקב מוגלה לחרן, אלא מצפה לו שם משימה חשובה מאוד: "ויקרא יצחק אל יעקב ויצווהו... קום לך פדנה ארם... וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך" (כ"ח, א- ב). הוא לא הלך לחרן רק מפני חמתו של עשיו. הסיבה הפנימית והאמיתית הייתה שהיה עליו למצוא את השידוך שלו שם.
יעקב אבינו, מרצונו החופשי, מעולם לא היה עוזב את ארץ כנען. לכן הקדוש-ברוך- הוא היה צריך לסבב את הסיבות ולגרום לכך שליעקב לא תהיה ברירה, אלא יהיה מוכרח לברוח מארץ כנען לפדן ארם ושם ימצא את זיווגו ויקים את בית ישראל (על-דרך דברי הגמרא: "שראוי היה יעקב אבינו לירד בשלשלאות של ברזל אלא שזכותו גרמה לו" (שבת פ"ט, ב)).
ללמדך, שכאשר אדם רואה שהוא 'מוכרח' לעשות משהו נגד רצונו ונגד טבעו, המנוגד לכל התכניות שלו, צריך תמיד לזכור ש'בפנים' מסתתר משהו מאוד טוב עבורו.