"אחרי" לקרב
חלקה האחרון של פרשת מטות עוסק בשיחה של אנשי שבט גד ושבט ראובן עם משה רבינו. בשל העובדה שיש להם "מקנה רב .. עצום מאוד"- הם מבקשים ממשה רבינו להשאר ולגור בעבר הירדן המזרחי ולא להכנס לארץ ישראל, כי המקום הוא "מקום מקנה", מקום שיש בו מרעה טוב לצאן.
בתחילה, משה רבינו לא נענה לבקשתם – הוא טעם כלפיהם "האחיכם יבואו למלחמה, ואתם תשבו פה?!" כל שבטי ישראל ייצאו למלחמה כדי לכבוש את הארץ – ואתם תשבו במנוחה בעבר הירדן ?
משה רבינו אף הוסיף וטען כלפיהם שהם מרפים את לב העם בכך שהם לא משתתפים במלחמה. הם מראים בכך שהם חוששים מהקרבות.
ובמענה לדבריו, השיבו לו בני גד ובני ראובן, שהם יבנו "ערים לטפינו" וכן "גדרות צאן" למקנה בעבר הירדן המזרחי – ואילו הם עצמם: "אנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל". הילדים והצאן יישארו בעבר הירדן – ואילו אנחנו נצטרף לעם ישראל במלחמות על כיבוש הארץ. יתרה מזו – הם ייצאו "לפני בני ישראל", הם ילחמו ב"קו ראשון", בקו החזית.
משה רבינו הסכים לכך, ובתמורה לכך שהם ייצאו למלחמה לפני בני ישראל – הוא הסכים לבקשתם לקבל את נחלתם בעבר הירדן המזרחי.
•
כשבני גד ובני ראובן מכריזים שהם ייצאו וילחמו "לפני בני ישראל" – יש לעיין מה הפירוש "לפני".
היציאה לקרב "לפני בני ישראל", יכולה להיות בשני אופנים:
אופן אחד: הם מצטרפים לגדודי בני ישראל היוצאים לקרב, אך הם יעמדו בחזית הגדודים. אמנם הם יהיו בקו האש, בחזית. הם אלו שיצעקו "אחרי", אבל הם באותו הגדוד יחד עם שאר השבטים. הם לא במנותק משאר השבטים.
אופן שני: בני גד ראובן יוצאים בגדוד נפרד, גדוד שפורץ ראשון למערכה, לפני שאר שבטי ישראל.
ובאופן זה, ה"לפני בני ישראל" - הוא הרבה יותר משמעותי.
כשנעיין בפסוקים בתורה העוסקים בתנאי שמשה רבינו הציב להם כשהוא תבע מהם לצאת "לפני בני ישראל" – נבחין שבתחילה נדרש מהם "לפני" באופן הראשון, ואילו בשלב מאוחר יותר הוא תבע מהם לצאת "לפני בני ישראל" באופן השני.
הדו-שיח בין משה רבינו לבינם מופיע פעמיים בתורה. בפעם הראשונה בפרשתינו, פרשת מטות, ובפעם השניה נקרא זאת בתורה בשבוע הבא, בסוף פרשת דברים.
בפרשתינו התורה כותבת "נחלץ חושים לפני בני ישראל", ואילו בפרשת דברים התורה כותבת מילה נוספת: "חלוצים תעברו לפני אחיכם בני ישראל", התורה מוסיפה את המילה "אחיכם".
כשאנו אומרים "בני ישראל" – אנו כוללים בזה את כל עם ישראל. התואר הזה כולל הן את שאר השבטים והן את בני גד ובני ראובן.
אך כאשר אנחנו אומרים "אחיכם בני ישראל" – אנחנו מבטאים שיש "אחים", מישהו נפרד ממני. "אחי" הוא לא "אני", הוא אח שלי.
בפרשת מטות התורה כותבת "נחלץ חושים לפני בני ישראל" – משמעות הדבר, שאנחנו כולנו יחד גוף אחד, "בני ישראל", כל השבטים יחד. ואנחנו נחלץ חושים "לפני בני ישראל", נעמוד בראש החץ של המערכה - אבל יחד עם האחים שלנו, יחד עם "בני ישראל".
אך בפרשת דברים, נדרש מהם דבר נוסף: "חלוצים תעברו לפני אחיכם בני ישראל", יש את "אחיכם", הם גם יהיו בקרב, אבל אתם תלחמו "לפני אחיכם בני ישראל", תהיו גדוד נפרד "לפניהם" בחזית.
•
מדוע בתחילה נדרש מהם ללכת יחד עם אחיהם, ולאחר מכן נדרש מהם ללכת בחזית לבדם –
הצורך לכך שבני גד ובני ראובן יצאו לקרב יחד עם ישראל, הוא כאמור לעיל, כדי שלא להרפות את לב העם, בכך שהם רוצים לירש את עבר הירדן המזרחי.
ולשם מטרה זו – אין צורך שהם יילכו כגדוד נפרד בחזית. די בכך שהם יילחמו יחד עם שאר הגדודים. אמנם בשל גבורתם של בני גד נדרש מהם לצעוד בראש, אבל לא בנפרד לגמרי משאר השבטים.
אך בשלב מאוחר יותר, בשל שינוי שנוצר במצב עם ישראל – נזקקו להם לא רק לשם המטרה הראשונה של "לא להרפות את לב העם", אלא נוצר צורך בגבורתם הייחודית של בני גד לצורך כיבוש הארץ. נוצר צורך שהם ייצאו למלחמה כגדוד פורץ, כגדוד עצמאי היוצא ראשון.
בפרשת מטות, משה רבינו עדיין היה סבור שהוא ייכנס לארץ, וכאשר משה רבינו מצטרף למלחמה – אזי המלחמה מתנהלת באופן על-טבעי. ובמקרה שכזה, אין צורך בשימוש בגבורתם הייחודית של בני גד. די בכך שהם יצטרפו לחזית יחד עם אחיהם.
אך בחומש דברים, ב"משנה תורה", כאשר משה רבינו כבר יודע שהוא לא נכנס אל הארץ, כך שהמלחמה לכיבוש הארץ צריכה להתנהל לפי חוקי הטבע – כאן נזקקים לגבורתם של בני גד. ולכן כאן עליהם לצאת לקרב "לפני אחיכם בני ישראל", כגדוד עצמאי הצועד בראש.
על בני גד נאמר "וטרף זרוע אף קודקוד", במכה אחת הם היו כורתים את הזרוע והראש של האויב. וכאשר בני ישראל נלחמים ללא משה רבינו איתם – הם זקוקים לגדודי בני גד הצועדים לפניהם.
•
המלחמה לכיבוש הארץ – מסמלת את המלחמה של האדם מול היצר הרע, המלחמה על כיבוש הרצונות והמידות של האדם עצמו.
במלחמה זו, יש אופן מלחמה של "בני גד ובני ראובן" העומדים בסכנה, לוחמים בראש העם - זו מלחמה מתוך תנועה של מסירת נפש. ויש אופן מלחמה של "שאר השבטים" – מלחמה לפי סדר, מלחמה בשלבים, התמודדות מול היצר הרע על מחשבה, על דיבור, על מעשה.
המלחמה של "בני גד ובני ראובן", מסירת הנפש על קיום התורה ומצוות - אמורה להשפיע על סדר היום הרגיל של היהודי, על המלחמה של "שאר השבטים". תנועת מסירת הנפש של היהודי צריכה להשפיע על חייו בחיי היום יום.
אך יש אופן בו מסירת הנפש משפיעה רק "לפני בני ישראל". ויש אופן של מסירת נפש שהיא ברמה של "לפני אחיכם בני ישראל" – כגדוד נפרד בראש המערכה.
כדי שהאדם יוכל להתמודד מול היצר הרע לאורך היום כולו, כדי לנצח אותו במלחמה על מעשה מסויים, על דיבור מסויים וכדומה – עליו לעורר את רגש מסירת הנפש שלו להקב"ה. כאשר האדם יעורר את הרגש הזה, יהיה לו קל יותר להתמודד מול היצר לאורך היום.
זו מסירת נפש של "לפני בני ישראל". אמנם בחזית, אמנם מסירת נפש – אבל לא כגדוד עצמאי, אלא כחלק מהמלחמה הסדירה של היום יום. זו מסירת נפש שבאה כסיוע למלחמה היום-יומית מול היצר.
אך כאשר קורה והאדם עומד בסיטואציה של מסירת נפש כפשוטו, הוא היה מוכן למסור את נפשו בפועל – חייו של אותו יהודי לאחר מכן, ההתמודדות שלו מול היצר הרע ביום יום, הינם ברמה שונה לגמרי. מסירת הנפש שלו משפיעה בעקיפין על כל אורח חייו, על כל המחשבות והמעשים שלו.
זו מסירת נפש של "לפני אחיכם בני ישראל" – זו מסירת נפש של גדוד עצמאי.
(לקוטי שיחות חלק ט, שיחה לפרשת דברים)