מסופר על האדמו"ר השלישי לבית ויז'ניץ, "בעל האהבת ישראל", שהיה מסור מאוד לצורכי חסידיו. פעם נכנס לבית יהודי מעשירי העיר, שהיה מהמשכילים והנאורים שפרשו מדרך התומ"צ והתפרנס בעשירות בתור מנהל הבנק המקומי. האדמו"ר דפק בדלת הבית והעשיר קיבל אותו בכבוד והכניסו ללשכתו המפוארת. האדמו"ר ישב כמה דקות בשקט ולא אמר מילה ואחר כך קם ממקומו ויצא ללכת. העשיר לא הבין ושאל את האדמו"ר מדוע הגיע? הצדיק השיב כי בא לקיים מצווה חשובה. - איזו מצווה? "באתי לקיים את מצוות חז"ל: 'מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע'. והנה אם הייתי יושב בביתי ולא אומר שום דבר, לא הייתי מקיים את המצווה. לכן באתי לכאן ונמנעתי לומר דבר שלא יישמע לך ובכך קיימתי את המצווה". העשיר שאל את הרבי מנין לו שהוא לא ישמע והצדיק השיב כי הוא בטוח שהוא לא ישמע לו. העשיר הפציר באדמו"ר שיגיד מה שיש לו על הלב והוא ישתדל לשמוע לו. הצדיק אמר כי ישנה אלמנה ענייה בעיר שלא שילמה את חוב המשכנתא לבנק והנהלת הבנק החליטה לעקל את הבית תמורת החוב ולהעמיד אותו למכירה פומבית ואותה אלמנה ענייה תיזרק עם ילדיה אל הרחוב. אני מבקש ממך שתמחל לה על החוב". העשיר התפלא על דברי הרבי ואמר שהחוב הוא לא אליו, אלא אל הבנק וכיצד הוא יכול למחול לה? - "הנה אמרתי לך שלא תשמע לי וחבל שדיברתי משהו". והרבי עזב את המקום. אחרי שהצדיק יצא, הרהר העשיר במאורע שעבר עליו והחליט לשלם את כל החוב של האלמנה מכיסו הפרטי.