אחת הסיבות לציון יום חמשה עשר באב כיום מיוחד, כיום ש"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים" - הוא כי ביום זה "פסקו מלכרות עצים למערכה".
"רבי אליעזר הגדול אומר" בסוף מסכת תענית, ש"מחמשה עשר באב ואילך תשש כוחה של חמה". מיום זה ואילך כוחה הקייצי של השמש הולך ופוחת, ומסיבה זו מיום זה ואילך "לא היו כורתין עצים למערכה" - למערכת העצים שהיו מניחים תחת הקרבנות על המזבח בבית המקדש, "לפי שאינן יבשין".
בהיות וכוחה של השמש הולך ונחלש, והעצים כבר אינם מתייבשים כראוי, ישנו חשש שמא העצים יהיו מתולעים, ולא ניתן להשתמש בעצים מתולעים למערכת עצי המזבח בבית המקדש, לכן יום חמשה עשר באב הוא היום האחרון שבו כרתו עצים למזבח.
•
מאורע זה מהווה רמז והוראה עבורנו:
בפירושו לספר ויקרא כותב הרמב"ן במשמעות הקרבת הקרבנות - שעל האדם להתבונן בכך שהוא חטא לאלוקיו בגופו ובנפשו, וראוי היה לו שיישפך דמו ויישרף גופו, לולא חסדו של הבורא שלקח ממנו תמורה, והקרבן מכפר עבורו.
כך שגם כאשר האדם מנדב עצים למערכה - עליו לחשוב שהעצים האלו הינם תמורתו, העצים הללו עולים על המזבח במקומו.
מה תכונתם של העצים הללו שפסקו לכרות אותם ביום חמשה עשר באב -
עצים אלו, הם אינם עצים של קודש, אלו עצים של חולין, וכך הם נשארו - עד שנדבו אותם לבית המקדש שישמשו כ"עצי המערכה".
עצים אלו שהשתמשו בהם לצורך עצי המערכה, היו אמורים להיות אילנות סרק ולא עצי פרי, וכפי שהמשנה במסכת תמיד אומרת: "כל העצים כשרין למערכה - חוץ משל זית ושל גפן", והגמרא מבארת שהסיבה לכך היא "משום ישוב ארץ ישראל", כדי לשמור על ישוב הארץ - אין להשתמש לעצי המערכה בעצי פרי, אלא רק באילני סרק.
כך שהעצים הללו מסמלים את מצבו של האדם, "כי האדם עץ השדה", האדם משול לעץ.
עצים אלו מסמלים אדם שייתכן והוא עץ של "חולין" ולא עץ של קודש, אדם שהוא אילן סרק ולא עץ נושא פרי.
המעלה היחידה שיש בו - היא שהוא הספיק לכרות את העץ ברגע האחרון, רגע לפני שתיתכן האפשרות שתולעת תתחיל לאכול בו.
למרות שהשמש מאירה בכל תקופה, השמש משפיעה חיות לעולם - האדם אינו מתפעל מכך, והוא כורת את העץ ממקורו.
באופן טבעי, האדם קשור עם הסביבה שלו, עם מקום המגורים שלו, עם המשפחה שלו, עם הטבע שהוא נולד איתו, עם הרצונות והשאיפות שלו, האדם קשור עם "ארצך" - במשמעות של רצונות, עם "מולדתך" - במשמעות של מדות שהוא נולד איתם, עם "בית אביך" - עם סביבת המגורים שלו,
ועל כך באה ההוראה ליהודי הראשון, לאברהם אבינו: רצונך להיות יהודי - דע לך שהתנאי הראשון הוא "לך לך מארצך וממולדתך ובית אביך", תכרות את עצמך מהמקום בו אתה נמצא כעת.
עוד לא מגלים לך לאן אתה אמור ללכת, הקב"ה רק אמר לו "אל הארץ" - והוא לא מפרט לו איזה ארץ והיכן היא ממוקמת. זו ארץ , "אשר אראך" - בעתיד אומר לך מי היא והיכן היא, לא כעת.
כרגע - אתה עוד לא מגיע לארץ ישראל, אבל כבר קיימת את ה"לך לך מארצך", נעקרת ממקומך. זה היסוד, וזה מה שנדרש כעת.
זהו התוכן של חמשה עשר באב, יום שבו פסקו מלכרות עצים למערכה -
יש לכרות את העץ ממקורו ושורשו, "לך לך", ואז אין סיכוי שהוא יתליע, אין חשש שתיכנס בו אפילו תולעת אחת, האדם נעקר "מארצך וממולדתך ומבית אביך".
וכאשר יהודי מודע ומבין את משמעות הדבר, כאשר הוא ממהר וכורת את העץ ממקורו מתוך מטרה ורצון לוודא שלא תיכנס בו תולעת -
הרי למרות שהוא יודע שהעץ הוא עץ של חולין, למרות שהוא יודע שהעץ הוא אילן סרק ולא אילן נושא פירות,
הרי כאשר הוא עושה זאת, אזי עוד לפני שהוא מנדב את העץ לבית המקדש לצורך עצי המערכה - יום זה אצלו הוא יום של שמחה, יום של שמחה גדולה ביותר, יום והרגשה של "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב".