ט"ו באב – "לא" לתולעים
"אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים", כך אומרת המשנה בסוף מסכת תענית.
הגמרא מביאה כמה סיבות לקביעת "יום טוב" בתאריך זה של ט"ו באב, ובין הדברים שהיא כותבת על תאריך זה, רבה ורב יוסף אומרים שניהם, שיום זה הוא: "יום שפסקו מלכרות עצים למערכה". וסיבת הדבר היא: "רבי אליעזר הגדול אומר, מחמשה עשר באב ואילך – תשש כוחה של חמה, ולא היו כורתין עצים למערכה, לפי שאינן יבשין".
המזבח, היה אחד ממוקדי העבודה העיקריים של בית המקדש, עליו היו מקריבים קרבנות בכל יום, וכן אש תמיד צריכה לבעור בו באורח-תמידי, ולצורך כך נדרשים עצים, "עצי המערכה", עצים שיבערו על מערכת המזבח.
עצים אלו צריכים להיות יבשים לחלוטין, ללא כל לחלוחית. לחלוחית עלולה לגרום לכך שהעץ יהיה מתולע, ועצים מתולעים – אסורים לשימוש על גבי המזבח, כדברי המשנה במסכת מדות (ב, ה) "כל עץ שנמצא בו תולעת, פסול מעל גבי המזבח".
משום כך היו כורתים עצים בימי הקיץ החמים לצורך עבודת בית המקדש במהלך חודשי החורף.
ביום חמשה עשר באב, ביום בו "תשש כוחה של חמה", היום בו השמש מתחילה לאבד מעוצמת החום שהיא מקרינה לעולם, כיון שמתקרבים לימי החורף – זה היה היום בו פסקו מלכרות עצים.
וביום זה, שבו "פסקו מלכרות עצים למערכה" בקיץ זה – קבעו אותו כיום טוב.
מהי השמחה הגדולה, עד כדי קביעת "יום טוב", מכך ביום זה שבו פסקו מלכרות עצים – ישנם על כך הסברים רבים במפרשי הגמרא. לא נתמקד בהם בהסברים אלו כעת, אלא נתמקד במסר של הדברים אלינו, מה המסר אלינו מהשמחה ביום שבו פסקו מלכרות עצים, בשל החשש מתולעים.
•
עצי המערכה – היו מאילנות סרק, אילנות שאינם עושים פירות. המשנה במסכת תמיד (כט, א) אומרת: "כל העצים כשרין למערכה, חוץ משל זית ושל גפן", עצי זית או גפן – אינם כשרים לשימוש על מערכת המזבח, וסיבת הדבר היא "משום ישוב ארץ ישראל" כדברי הגמרא.
כדי שארץ ישראל תהיה מיושבת בעצי פרי, אין לגדוע עצים אלו, אפילו לצורך עצי מערכת המזבח.
פרט נוסף בעצים אלו – למרות שהם נכרתו לא יאוחר מט"ו באב, אבל לא הביאו אותם מיד אחרי כריתתם אל בית המקדש. העצים הכרותים נשארו בבעלותם של המשפחות שכרתו אותם, עד ליום בו הם הביאו אותם כנדבה לבית המקדש, ועד להבאתם אל בית המקדש – הם היו עצים של "חול", עצי חולין, לא היתה בהם כל קדושה.
לאחר שהביאו אל בית המקדש הם הפכו לנכסי הקודש, אבל מזמן כריתתם ועד להבאתם אל בית המקדש – הם היו עצי חולין.
•
"עצים", מסמלים את האדם, כפי שהתורה אומרת (שופטים כ, יט) "כי האדם עץ השדה". ובין ה"עצים", בין בני האדם – ישנם גם אילנות שאינם עושים פרי, עצי סרק, ועצים אלו – הם עצי חולין, אין בהם קדושה.
ועצים אלו, למרות שייתכן ואנחנו רק "אילנות סרק", למרות שייתכן ואנחנו רק "עצי חולין", ללא קדושה יתרה - עלינו להביא אותם אל בית המקדש, להיות עצי המערכה שעל גבי המזבח.
הרמב"ן בתחילת פירושו לספר ויקרא אומר, שכאשר האדם מביא לבית המקדש בהמה, שתעלה כקרבן על גבי המזבח - עליו לחשוב בעת מעשה "כי הוא חטא לאלוקיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שיישפך דמו .. לולי חסד הבורא, שלקח ממנו תמורה, וכיפר הקרבן".
הקרבנות שאנו מעלים על גבי המזבח, הם תמורה ותחליף אלינו, הקב"ה בחסדו הורה לנו להביא בהמות שיעלו על המזבח במקומנו.
כך גם העצים, עצי המערכה, הם עצים המסמלים אותנו. ייתכן ואנחנו עצי סרק, ייתכן ואנחנו עצים של חולין – אבל מטרתנו היא להגיע בסופו של דבר ולעלות על גבי המזבח, להתקרב אל הקב"ה, ולבעור באש אלוקית.
•
ט"ו באב, "יום שבו פסקו מלכרות עצים למערכה", מהווה עבורנו הוראה, הוא מורה דרך לחיינו.
ה"עץ", האדם, נטוע בדרך כלל במקום בו הוא נולד. האדם מחובר לסביבה בה הוא גדל, הוא מורגל בהרגלים הקבועים שלו, יש לו השקפת עולם ודעה שהוא חי איתה שנים ארוכות, והוא "נטוע" בה. הוא לא חושב לעקור את עצמו משם.
תפקידו של האדם הוא, שכאשר "מאירה עליו השמש", כאשר ישנו אור רוחני שמחמם אותו, שמאיר אותו, כאשר "כוחה של חמה" עדיין בתוקף – אסור לו לאבד את ההזדמנות, ועליו "לכרות את העץ".
על האדם לנצל את ההזדמנות שה"חמה" משפיעה עליו מאורה ומחומה, ולהתנתק מההרגלים הישנים שלו. לקיים את הציווי של "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך".
אם אנו רוצים להיות יהודים כמו אבינו הראשון, כמו אברהם אבינו – אזי "לך לך". עלינו לעקור את עצמנו מהמצב ומהגישה בה אנו נמצאים כרגע, לצאת מהשקפת העולם אליה אנו מורגלים.
כי ייתכן, וכאשר השמש תאבד מעט מכוחה המאיר עלינו כעת, כאשר "תשש כוחה של חמה" – עלול להיות ש"תולעת" תתחיל לאכול את ה"עץ" מבפנים. עלינו לעקור את העץ ממקומו, לכרות את העץ, כל עוד השמש מכה במלוא עוצמתה, לפני שתולעת תתחיל חלילה לאכול בנו...
אמנם עדיין איננו יודעים מהי נקודת היעד הסופי שלנו, הקב"ה אומר לנו רק "לך לך מארצך" והוא לא אומר מהי נקודת היעד, הוא אומר רק "אל הארץ אשר אראך", בעתיד אומר לכם לאן עליכם להגיע, וכדברי רש"י בביאורו על הפסוק: "לא גילה לו הארץ מיד" –
למרות שעדיין לא הגענו אל "הארץ אשר אראך", למרות שאנחנו כרגע רק "אילנות סרק" שאינם נותנים פירות, למרות שבינתיים אנחנו רק "עצי חולין", העצים עדיין לא הובאו אל בית המקדש –
אבל עצם העובדה שעקרנו את עצמנו "מארצך וממולדתך", העובדה שהיום זה יום שבו כרתנו את העצים למערכה –
עובדה זו שניצלנו את תוקפה של החמה, וכרתנו את האילן מהמקום בו הוא היה נטוע, העובדה שווידאנו שלא נגיע למצב שהאילן יהיה נגוע בתולעת –
זהו יום של שמחה גדולה ביותר, יום של שמחה, "יום טוב", ועד יום טוב כה נעלה ש"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב".