חודש מנחם-אב – קודם "מנחם", אחר כך "אב"
שמו של חודש אב מתייחד משאר החודשים, בכך שלפי מנהג ישראל, מוסיפים לפניו את השם "מנחם", החודש נקרא בשם: "מנחם-אב". זו תוספת שאינה קיימת באף חודש אחר מחודשי השנה.
שם זה של חודש אב, "מנחם", יש לו תוכן ומשמעות מיוחדים, שאינם קיימים גם לא בחודש מיוחד אחר, חודש ניסן.
חודש "ניסן" הינו חודש מיוחד, שמו מורה על תוכנו הנעלה - "נס". בחדש זה התרחשו נסים גדולים, ניסי יציאת מצרים. אבל חודש ניסן אינו מכונה בשם "מנחם", רק לחודש אב נוספה הקדמה זו.
השם "ניסן", המבטא "נס", למרות שהוא אמנם דבר נעלה, אולם השם "מנחם" נעלה ממנו.
נס - מבטא אור אלוקי שאינו מתחשב בטבע, אור נעלה המתעלם, ואף שובר, את טבע העולם. האור האלוקי של הנס, אינו חודר אל תוך העולם, אל טבע העולם, הוא כלל אינו 'עוסק' עם העולם. הוא כח חזק מטבע העולם, והוא פועל בו מבלי להתחשב במציאותו ותכונותיו.
לעןמת זאת השם "מנחם", במובן של נחמה – מבטא שישנו מצב שלילי, מצב לא טוב, ואל תוך המאורע הכואב הזה, אל תוך גבולות הקושי, יורדת מגיעה הנחמה. זהו אור אלוקי היורד וחודר אל המקום הנמוך והשפל ביותר, אל המצב השלילי, ושם הוא "מנחם" אותנו. שם, בעומק הכאב והירידה, הוא משנה ומרומם אותו. זו מעלה ייחודית לחודש אב, שאין בחודש ניסן.
למילה "מנחם" יש מובן נוסף, מובן של חרטה ושינוי. בתורה מופיע הביטוי "וינחם ה'", שמובנו הוא שהקב"ה התחרט כביכול על מה שהוא עשה קודם, והוא עומד לעשות זאת באופן טוב הרבה יותר.
אלו הם התכנים של חודש "מנחם אב": (א) גם במקום של "אב", של חורבן ושלילה, ישנו "מנחם", ישנה נחמה.
יתרה מזו, (ב) השם "מנחם אב" מבטא, שהקב"ה מעניק כח לחודש זה, כדי "להנחם" ולשנות אותו. חודש "מנחם אב", מעניק כח לשינוי מצב העבר. שינוי של נחמה בתוך השלילה, ליצור מהירידה דבר חדש ומרומם, נעלה הרבה ממצב העבר.
תוכנו של חודש מנחם אב, דומה למעלתה של עבודת התשובה. דווקא כתוצאה מהחטא, מהירידה למקום נמוך - על ידי עבודת התשובה היהודי מתעלה למקום גבוה יותר מהמקום בו הוא עמד לפני החטא. הירידה, היא זו שבעקבותיה הוא הגיע אל עליה גבוהה יותר.
•
לחודש מנחם-אב יש כוח נעלה, כח אלוקי שיורד עד אל הירידה העמוקה של חודש "אב", והוא מעניק לנו את הכח להיות "מנחם", להתחרט ולשנות לחלוטין את המצב.
זו הסיבה שעל יום חמשה עשר של חודש אב, אומרת המשנה (תענית כו) "לא היו ימים טובים לישראל" כמותו, ומבארים שמעלת יום זה, היא כיון שביום החמשה עשר בחודש - "קיימא סיהרא באשלמותא", הירח נמצא בשלימותו.
הסבר זו דורש ביאור: הלא בכל חודש, ביום הט"ו שבו, הירח נמצא בשלימותו, מה עוד שישנם מועדים שונים שמתחילים ביום הט"ו לחודש: חג הפסח הינו ביום הט"ו לחודש ניסן, וחג הסוכות ביום ט"ו לחודש תשרי – כך שנדרש להבין מה ייחודו של יום "חמשה עשר באב" ש"לא היו ימים טובים לישראל" כמוהו, בגלל הסיבה שביום זה "קיימא סיהרא באשלמותא",
ההסבר הוא: כיון שחודש אב זהו חודש של עומק השפל בירידה של עם ישראל, "חמשה דברים ארעו לאבותינו בתשעה בו", ובהם חורבן בית המקדש הראשון והשני. חודש אב הוא חודש של חושך מר שאין בדוגמתו בשאר חדשי השנה,
כיון שהירידה כה עמוקה, אזי העליה של יום הט"ו בחודש של "מנחם אב", הינה נעלית הרבה יותר מאשר יום זה בשאר חודשי השנה. "יתרון האור מן החושך", בגלל שה"אב" הוא כה עמוק, אזי כח ה"מנחם" שבו הוא נעלה ומרומם יותר. השינוי, הנחמה במקום הנמוך, וההתעלות מחדש עד לשלמות של יום החמשה עשר בחודש שאז – הינם נעלים וגבוהים יותר.
•
כאשר נתבונן במבט עמוק יותר על שמו של החודש, מנחם אב - נבחין שהמילה "מנחם" מופיעה לפני המילה "אב". הנחמה מגיעה לפני הירידה. מה משמעות הדבר?
ישנם שני אופנים של רפואה, ובכל אחד יש מעלה על זולתו: (א) רפואה מחולי - אדם נעשה חולה חלילה, הוא נוטל תרופות, ולאחר מכן הוא מבריא וחוזר למצבו הקודם. (ב) רפואה מונעת - לא ממתינים עד שהאדם יחלה חלילה ואז הוא ייטול תרופות, אלא מסדירים לו אורח חיים שימנע ממנו מלהגיע לידי מחלה, "מקדימים רפואה למכה". ובלשון הפסוק (שמות טו, כו): "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי אני ה' רופאך". הקב"ה מעניק בריאות לעם ישראל, "רופאך", הוא מגין עלינו מ"כל המחלה" - באופן שמלכתחילה "לא אשים עליך", המחלה כלל לא תגיע אלינו.
אמנם אופן הרפואה השני הוא נעלה יותר, באופן זה האדם לא מגיע כלל לידי חולי, אולם גם ברפואה באופן הראשון יש מעלה מסויימת: כאשר חלילה אדם היה חולה במחלה והוא התגבר עליה ונרפא ממנה - אזי הגוף שלו 'מחוסן' מהמחלה הזו, יותר מאשר אדם שמעולם לא חלה בה.
הטוב ביותר הוא – שילוב של שתי המעלות. להעניק לאדם מלכתחילה, לפני שהוא מגיע חלילה לידי מחלה, את החוסן ותוקף הבריאות של אדם שהתחסן כתוצאה מכך שהוא התרפא ממחלה.
זהו תוכנו של שם החודש "מנחם אב". המילה "אב" מבטאת את הקושי והחורבן, את "המחלה". והמילה "מנחם", מבטאת את הרפואה והנחמה. אילו החודש היה נקרא בשם "אב-מנחם", אזי משמעותו היתה, שהיה כאן "אב", היתה מחלה, ולאחריה הגיעה הרפואה, "מנחם". אולם החודש לא נקרא כך, אלא הוא נקרא "מנחם-אב", כך שהנחמה מגיעה ראשונה, עוד לפני הירידה.
כבר בראשית החודש הקב"ה מעניק לנו "מנחם", ובאופן כזה שכאילו כבר עברנו את ה"אב". כאילו עברנו את המחלה ונרפאנו ממנה.
•
נשמתו של כל יהודי הינה "חלק אלו-ה ממעל ממש", כל יהודי יש בו חלק מהקב"ה. וכיון שרפואתו של הקב"ה היא באופן של "לא אשים עליך", היא משלבת את שתי המעלות, הן את הרפואה שקודמת למכה, והן את החסינות שיש לאדם שהתגבר על מחלה – אזי גם בעבודתו של יהודי, שהוא דומה להקב"ה, נדרשת עבודה בעלת מעלה כפולה זו.
כשאדמו"ר הזקן מגדיר (אגרת התשובה ט) את מעלתה של עבודת התשובה, הוא כותב: "היה רגיל לקרוא דף אחד, יקרא שני דפים. היה רגיל לקרוא פרק אחד, יקרא שני פרקים". עבודת התשובה היא להתעלות מעל ומעבר למצב העבר, אדם נדרש להכפיל את מעשיו הטובים.
חודש "מנחם אב" מורה לנו, שניתן להגיע למעלה זו של הכפלת המעשים הטובים, גם ללא ירידה לחטא. אפשר להגיע למעלת התשובה גם כאשר "לא אשים עליך", אפשר להתעלות בעבודת ה' גם ללא חטא. וכפי המובא בזוהר אודות תפקידו של המשיח (חלק ג, קנג) שהוא "עתיד לאתבא צדיקיא בתיובתא", המשיח עתיד להחזיר את הצדיקים בתשובה. תהיה להם הן את מעלת הצדיקים, שלא חטאו, והן את מעלת התשובה שבאה כתוצאה מהירידה והעליה שבעקבותיה.
•
הסבר זה מעניק לנו הבנה על מעלותיו של חודש מנחם אב, ובמיוחד על ימי השבתות שלו, והשבת בה אנו מברכים את החודש.
ישנו מנהג בכמה קהילות, שבשבת מברכים חודש אב עושים שינויים מסויימים, כדי לבטא את האבלות של החודש, אולם מנהג חב"ד הוא שבשבת זו נוהגים כבכל שבתות השנה, ויתרה מזו אף מוסיפים בשמחה בשבת זו.
מלבד העובדה ששבת "אין עצב בה", ואין בה מקום לאבלות וכתוצאה מכך לשינוי בהנהגת השבת - תוכנו של חודש "מנחם אב", המתבטא בשמו, מעניק לנו הבנה עמוקה יותר על מעלתו הייחודית של חודש זה, הבנה שתביא אותנו לידי תוספת שמחה מיוחדת, בשבת בה מברכים את החודש הזה.
ויהי רצון שכל התכנים השליליים של החודש "ייהפכו לששון ולשמחה", באופן של "מנחם אב", שעוד לפני הגעת ימי החורבן, יהיה "לא אשים עליך", על ידי שתבוא הגאולה השלימה תיכף ומיד ממש.
(משיחת שבת-מברכים מנחם-אב, תשל"ג)