ואתחנן – אחדות של שבת
בפרשת ואתחנן התורה מתארת מחדש את מעמד מתן תורה ואת עשרת הדברות. אחד מעשרת הדברות הוא (ואתחנן ה, יא): "שמור את יום השבת לקדשו כאשר צווך ה' אלוקיך".
אודות יום השבת מסופר במדרש (שמות רבה, ל): "מעשה ברבן גמליאל, רבי יהושע בן חנניה, רבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא שהלכו לרומי", וכשהם היו שם הם דרשו את הפסוק בתהלים (קמז, יט) "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל" כך - מידתו של הקב"ה אינה כמידת מלך בשר ודם. מלך בשר ודם, גוזר גזרה על נתיניו, אך הוא עמו אינו מקיים אותה, אך הקב"ה, גוזר גזרה והוא עצמו מקיימה. "מגיד דבריו – ליעקב. חוקיו ומשפטיו – לישראל". את ה"דברים" שלו, את ה"חוקים והמשפטים" שלו – הוא מורה ליעקב ולישראל לעשות.
ממשיך המדרש ומספר: "היה שם מין אחד, אמר להם: אין דבריכם, אלא כזב". דבריכם שהקב"ה עצמו מקיים את הציוויים שלו – אינה אמת. והוא מביא ראיה לדבריו, שהלא בשבת אסור לטלטל מרשות לרשות, אסור להוציא חפץ מרשות הרבים לרשות היחיד, ואילו הקב"ה מוריד גשמים בשבת.
כדי להוריד גשמים – הקב"ה מעלה את המים ממקום אחד, מ"רשות" אחת, והוא מעביר אותם ומוריד אותם ב"רשות" אחרת. כך שהוא אינו מקיים את איסור הטלטול בשבת שהוא אסר על עם ישראל.
השיבו לו: אתה הרי מסכים שאדם רשאי לטלטל בחצרו הפרטית בשבת. העולם כולו, הינו הרי חצרו של הקב"ה, שנאמר "מלא כל הארץ כבודו", העולם כולו הוא חצרו של הקב"ה. כך שהוא רשאי להעלות מים מצדו האחד של חצרו ולהורידם בצידו האחר, ואין בזה כל איסור.
וחכמים אלו הוסיפו ואמרו לו: מותר לאדם לטלטל "מלא קומתו", מותר לו לטלטל חפצים מראשו לידיו או לרגליו, ואין זה נקרא טלטול. כך גם הקב"ה נאמר עליו "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא" – הוא ממלא את כל השמים והארץ, ומותר לו לטלטל מ"ראשו" ל"רגליו", ממקום אחד ב"גופו" למקום אחר ב"גופו", ואין בזה כל איסור.
•
היות והמדרש רואה לנכון להכניס דיון זה לתוך ספרי התורה, משמעות הדבר שיש מקום לטענתו של אותו גוי, לולי ההסבר של חכמי ישראל, היה מקום למחשבה זו.
ומכך שהמדרש רואה לנכון לפרט מי היו ארבעת חכמי ישראל שדרשו את הדרשה הזו והתדיינו עם אותו גוי, ולא הסתפק בהגדרה כוללנית של "חכמים" – משמע שיש להם קשר תוכני לדיון זה.
יתרה מזו, בדרך כלל, ארבעת חכמי ישראל אלו, לא היתה להם דעה אחידה, בתלמוד יש הרבה מחלוקות ביניהם בפירוש דיני התורה, [עומדים אנו ימים ספורים לאחר תשעה באב, יום חורבן בית המקדש, ומפורסם הסיפור על אותם ארבעת חכמי ישראל שראו שועל יוצא מבית קודש הקדשים – ותגובתם היתה חלוקה, רבי עקיבא צחק, ושלושת חכמי ישראל האחרים – קרעו בגדיהם].
ואילו במאורע זה, המדרש מתאר את שמות ארבעתם – שהם כולם השיבו לאותו גוי, פה אחד, ללא חלוקי דעות ביניהם. מה משמעות הדבר.
•
עם ישראל מחולק לקבוצות שונות, החל מהחלוקה הכוללנית של כוהנים, לויים, ישראלים, וגם גרים.
ארבעת הסוגים הכוללים האלו, מיוצגים על ידי ארבעת חכמי ישראל: רבי אלעזר בן עזריה – היה כהן, רבי יהושע בן חנניה – היה לוי, רבן גמליאל – היה ישראל, ורבי עקיבא – היה בן גרים.
ישנם מצוות שהם שייכים רק לכוהנים, ישנם מצוות שרק לווים יכולים לקיימם, ישנם מצוות ששייכות לישראל.
ולא רק שיש הבדל ביניהם בקיום המצוות, אלא גם במקום פיזי ב"רשויות", הם חלוקים. ישנו שטח, "רשות", בבית המקדש - שרק כוהנים רשאים להכנס לשם, ואילו ישראל ולויים – אינם רשאים. ישנו שטח "רשות", שללויים מותר להכנס לשם – אך ישראלים לא. "כהנים בעבודתם, לויים בדוכנם, וישראל במעמדם".
ולאחר מכן ישנו "שטח", רשות, שבו גרי הצדק עולים אפילו על הכוהנים, אפילו על כהן גדול.
ידוע מכתבו של הרמב"ם אל עובדיה הגר, שם הרמב"ם כותב לו, שיהודי - הינו בן של אברהם יצחק ויעקב, ואילו הגר – הוא בן של "מי שאמר והיה העולם". הוא מתייחס אל הקב"ה עצמו.
בנוסף לכך, הגמרא (הוריות יג) מסבירה את הפסוק בספר משלי (ג טו) "יקרה היא מפנינים" – אדם הלומד תורה, הוא יקר יותר אפילו מ"פנינים", מכהן גדול הנכנס "לפני ולפנים", אל קודש הקדשים.
כך שרבי עקיבא, שהיה מגדולי חכמי התורה, עד שחז"ל קבעו (סנהדרין פו)"כולהו אליבא דרבי עקיבא" – הוא נעלה יותר מכל שלושת ה"רשויות" של כהנים לויים וישראלים.
•
אומר אותו גוי לחכמי ישראל: הנה אתם ארבעה "רשויות" שונות, התורה חילקה אתכם לקטגוריות שונות, הקב"ה עצמו קבע שאתם רשויות שונות – וכיון שכך, הכיצד הוא מוריד גשמים בשבת, כיצד הוא מטלטל מרשות לרשות. כיצד הוא מוליך מים ממקום אחד למקום אחר.
הלא באם ישנה שדה לרבי אלעזר בן עזריה הכהן, וישנה שדה לרבי עקיבא בנם של גרים – כיצד זה הקב"ה מוריד גשם בשבת על כל השדות הללו, בשעה שהן רשויות חלוקות, הן רשויות שונות.
הקב"ה עצמו מורה לכהן לשמור שבת באופן אחד, ולישראל לשמור את השבת באופן אחר – והוא עצמו הלא הוא אחד. כך שכיצד הוא מטלטל את הגשם מ"רשות" אחת ל"רשות" אחרת.
עונים לו כל חכמי ישראל יחד, כל ה"רשויות" השונות, שתי תשובות:
ראשית, אכן ישנו מקום להסתכל על הקב"ה באופן בו הוא מגביל את עצמו, ומתייחס לפרטים ולחלוקות שונות. אכן הקב"ה ברא את עולמו בששה ימים, בהם נבראו הרשויות השונות, -
אך השבת היא נעלית מחלוקה לפרטים, בשבת מתגלה אור אלוקי נעלה, אור אלוקי שמעל לפרטי הבריאה, בשבת מאיר אור אלוקי של "לה' הארץ ומלואה". אין הבדל בין כהן, ללוי, לישראל, ולגרים.
בשבת - העולם כולו הוא "חצר אחת של הקב"ה". בשבת מאיר אור אלוקי כה נעלה, שכלפיו – קדש הקדשים והמדבר הינם פרטים של חצרו האחת של הקב"ה.
יחס זה של הקב"ה לעולם - הוא יחס שמתעלם מפרטים, זה יחס שנעלה מחלוקה וירידה לפרטים.
אך חכמי ישראל לא מסתפקים בזה, והם עונים לו תשובה נוספת: היות ו"את השמים ואת הארץ אני מלא", הקב"ה נמצא הן בשמים והן בארץ, הרי זה כמו שאדם מטלטל מראשו לרגלו – בגוף אחד.
משמעות הדבר: אמנם עם ישראל חלוק לפרטים, מהכהן גדול ועד גרי הצדק – אבל הם כולם חלקים היוצרים גוף אחד. הכהן הוא כהן של הישראלים והגרים, והגר – הוא הסיבה שבגללה הכהנים וכל עם ישראל ירדו לגלות, "לא הגלה הקב"ה את ישראל - אלא כדי שיתוספו עליהם גרים" (פסחים פז).
הראש – הוא הראש של הרגל, והרגל – היא הרגל של הראש. הם כולם גוף אחד, אין כאן חלוקה אמיתית. אמנם אלו פרטים שונים, אבל הם חלקים של אותו הגוף, כולנו חלקים של האחד השלם.
כל ארבעת חכמי ישראל, השונים זה מזה במעלתם, ענו לאותו גוי פה אחד: ביום השבת מאיר אור נעלה זה, המאחד את כולנו יחד, כך שאין כאן "טלטול מרשות לרשות".
(שיחת כף מנחם אב תשל"ד)