ט"ו באב – התיקון
בסוף מסכת תענית כותבת המשנה: "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים".
כשהגמרא דנה במהות ייחודיותו של יום ט"ו באב, היא מביאה הסברים שונים, מאמוראים שונים:
רב יהודה בשם שמואל אומר: ביום זה "הותרו השבטים לבוא זה בזה". בשל טענת בני שבט מנשה, שכיון שצלפחד בן חפר לא השאיר אחריו בנים, ובנותיו יורשות את חלקו בארץ ישראל, אזי בבוא היום, כשהן תינשאנה לבני שבט אחר, חלק הקרקע של אביהן יעבור לבניהן המתייחסים על אביהם, שהוא משבט אחר, כך שחלקו של שבט מנשה בארץ יעבור בסופו של דבר לידי שבט אחר.
בשל טענה זו, הורה משה רבינו, שבנות צלפחד תינשאנה לחתנים משבט מנשה, כך שחלק הקרקע יישאר בתוך תחומי השבט. וכמו בנות צפלחד, כך כל משפחה שהאב נפטר ולא הותיר אחריו בנים, אזי בנותיו היורשות תינשאנה רק לבני השבט שלהן.
אולם בדור לאחר מכן, ביום ט"ו באב, בטלה תקנה זו, ו"הותרו השבטים לבוא זה בזה".
רבי יוחנן אומר: ביום זה "כלו בו מתי מדבר". כאשר המרגלים חזרו ממסעם אל המדבר והוציאו את דיבת הארץ רעה, היה זה ביום תשעה באב, וביום זה נגזר על אנשי הדור שהם ינדדו במדבר ארבעים שנה ולא ייכנסו לארץ. ובכל שנה בליל תשעה באב, היו כולם כורים קברים והולכים לישון בהם. ואלו שבבוקר נותרו בחיים, יצאו משם. כך עשו בכל ארבעים השנים. בתשעה באב של שנת הארבעים, כרו כולם קברים, ובבוקר, כולם יצאו משם חיים. הם חשבו אולי היתה טעות בידם, והלילה אינו תשעה באב, אלא ח' באב, ובלילה למחרת שוב הם כרו לעצמם קברים, כך עד לליל ט"ו באב, שאז הם ראו את הירח מלא, והבינו שתשעה באב עבר וכולם נותרו בחיים, כך שתמה הגזרה.
רב מתנה אמר: ביום זה "ניתנו הרוגי ביתר לקבורה". כשאנדריינוס כבש את ביתר ביום תשעה באב, הוא לקח את גוויות יהודי העיר, והשתמש בהם כגדר לכרם הענבים שלו. כך הם נשארו במשך זמן רב, עד שעלה אחריו מלך אחר שהתיר את קבורתם, וביום ט"ו באב הם ניתנו לקבורה.
בהמשך דברי הגמרא, היא מביאה עוד מספר טעמים, מפי אמוראים נוספים.
בשונה מהמאורעות הללו שרק אמורא אחד מתאר בהם את ייחודיות היום, הרי שההסבר האחרון הוא של שני אמוראים יחד, רבה ורב יוסף. שניהם אומרים שייחודיותו של היום היא: ביום זה "פסקו מלכרות עצים למערכה". על דבריהם מביאה הגמרא את דברי רבי אליעזר הגדול האומר, שהסיבה לכך שביום זה פסקו לכרות עצים, הינו כיון שמיום זה ואילך: "תשש כוחה של חמה".
העצים שהשתמשו בהם ל"מערכה" שעל גבי המזבח, היו צריכים להיות יבשים לחלוטין, ללא לחות. באם תהיה בהם לחות, הם עלולים להתליע ולא יהיו ראויים לעבודת המזבח. כיון שהחל מט"ו באב "תשש כחה של חמה", השמש מתחילה לאבד מכוחה, אזי ביום זה "פסקו מלכרות עצים למערכה".
רב מנשיא בא ומחזק את דבריהם ואומר, שבשל העובדה שביום ט"ו באב הפסיקו לכרות עצים למערכה – הוא אף קיבל שם מיוחד, "יום תבר מגל", יום בו נשברו הקרדומות.
•
גם מעיון קל בדברי הגמרא, עולה הרושם שההסבר המרכזי בדבר מעלתו של היום, הוא ההסבר האחרון, בגלל שביום זה "פסקו מלכרות עצים למערכה". כל ההסברים האחרים נאמרו בשמו של אמורא אחד, ואילו ההסבר האחרון מובא בשמם של שני אמוראים יחד. מה עוד שהגמרא מרחיבה בדבריה בתוכן מעלה זו, עד כדי כך שהיא מציינת שבשל עובדה זו, היום גם נקרא בשם מיוחד.
דבר זה דורש ביאור, מה כל כך מיוחד בכך שביום זה פסקו מלכרות עצים. הלא לכאורה זה ענין טכני בלבד, יום שבו פסקו מלכרות עצים בשל שינויי מזג האוויר, מדוע יש לציין אותו כיום כה מיוחד.
בפרט כשנערוך השוואה מול הטעמים האחרים – הרי שבכל אחד מהם התרחש מאורע לטובת עם ישראל, ואילו העובדה שפסקו מלכרות עצים בגלל תשות כח החמה, אין בו לכאורה כל תוכן מיוחד.
הרשב"ם (נכדו של רש"י) כותב בפירושו, שביום זה שפסקו מלכרות עצים "היו שמחים, לפי שבאותו יום היו משלימים מצוה גדולה". אבל דבריו דורשים ביאור, מה כך כל "מצוה גדולה" בכך שפסקו לכרות עצים. והלא כריתת העצים אינה מצוה, היא רק הכנה טכנית שיהיו עצים מוכנים במקדש, לצורך הקרבת הקרבנות על גבי המזבח.
•
ההסבר הוא: דברי המשנה בדבר מעלת יום ט"ו באב, באים כהמשך לדבריה אודות תוכנו של יום תשעה באב. יום תשעה באב הוא יום של שפל הירידה והאבל, וכנגדו מגיע יום ט"ו באב, יום הנמצא בקצה השני, יום של שמחה גדולה - "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים".
מאורעות ט"ו באב הם הניגוד והתיקון של מאורעות תשעה באב. כך שכאשר נעיין במאורעות תשעה באב, נמצא את התיקון שלהם בצד החיובי, ביום ט"ו באב.
כנגד מאורע שלילי של "נלכדה ביתר" בתשעה באב – עומד התיקון שלו בט"ו באב, "יום שניתנו הרובי ביתר לקבורה". כנגד העובדה שבתשעה באב "נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ" והם ימותו במדבר, אזי התיקון לכך הוא, שט"ו באב הוא יום "שכלו בו מתי מדבר".
גם העובדה שבט"ו באב "הותרו השבטים לבוא זה בזה", בעומק הדבר הוא תיקון על גזרה זו.
כל עוד "לא הותרו השבטים לבוא זה בזה", אזי כל שבט היה לו רק את נחלתו שלו ולא היה לא כל אפשרות לבעלות על שאר חלקי ארץ ישראל. כך שכל עוד לא הותרו השבטים לבוא זה בזה - הכניסה של כל ישראל לכל חלקי הארץ, עדיין לא היתה אפשרית.
יתרה מזו: בעלות מוחלטת על דבר מסויים, מתבטאת בכך שאני יכול לעשות בו כרצוני, כולל גם לתתו לאדם אחר. אם אין בכוחי לתת אותו לאדם אחר, משמעות הדבר היא, שהבעלות שלי עליו אינה מוחלטת ומלאה.
כל עוד עם ישראל לא יכול להעביר חלקי קרקע משבט לשבט, אזי לא זו בלבד שכל שבט היה לו רק את חלקו ולא חלקים של שבט אחר – אלא גם על חלקו הפרטי לא היתה לו בעלות מוחלטת.
כאשר "הותרו השבטים לבוא זה בזה", כאשר ניתן להעביר חלקי שטח משבט לשבט - בכך הושלמה הכניסה המלאה של אבותינו לארץ, בכך בא התיקון המלא על הגזרה שלא ייכנסו אבותינו לארץ
•
למרות המאורעות השליליים השונים שארעו בתשעה באב - עיקר התענית ביום זה היא בשל חורבן בית המקדש. כך מאידך, למרות יתר המאורעות שארעו בט"ו באב – עיקר מעלת היום, התיקון על חורבן הבית, הינו העובדה שביום זה פסקו מלכרות עצים למערכה, כיון שתשש כוחה של חמה.
חורבן הבית נושא בתוכו שני תכנים: (א) חורבן בית המקדש וכתוצאה מכך הפסקת העבודות בו. (ב) הסיבה שגרמה לחורבן הבית, "מפני שהיתה בו שנאת חינם" כדברי הגמרא (יומא ט).
כנגד שני תכנים אלו, עומד התיקון לכך, תוכנו העיקרי של יום ט"ו באב, היום בו פסקו לכרות עצים. .
תפקידו של בית המקדש הינו, כדברי הרמב"ם (הלכות בית הבחירה) "בית לה' מוכן להיות מקריבים בו קרבנות". כך שכריתת העצים לצורך הקרבנות, היא השלמת עיקר תפקידו של בנין בית המקדש.
יתרה מזו, במהות הדבר, הפסקת כריתת העצים בגלל שמיום ט"ו באב תשש כוחה של חמה – תוכנו הוא תיקון לשנאת חינם של תשעה באב. עצים שנכרתו במטרה שהם יהיו מוכנים לצרוך הקרבנות במהלך כל ימות החורף, זו "צדקה" עם כל יהודי ועם כלל ישראל כולו. בעצים אלו ישתמשו הן עבור קרבנות הציבור והם עבור קרבנות היחיד לאורך כל התקופה אחרי שתש כוחה של החמה.
זו לא רק "צדקה" עם כמות יהודים שאין דומה לה, צדקה עם כלל ישראל, זו גם צדקה בעלת איכות שונה. זו צדקה של מוצר שלא ניתן להשיגו כלל אחרי ט"ו באב. אחרי ט"ו באב אין עצים ראויים.
מצוות צדקה היא מצות גדולה מאוד, היא "שקולה כנגד כל המצוות", מה עוד שזו צדקה הקשורה עם הקרבת הקרבנות, זו צדקה בעלת כמות ואיכות שאין דוגמתה - כך שכאשר בט"ו באב מסיימים לכרות עצים למערכה, להכין צדקה שכזו, בכך "משלימין מצוה גדולה" כהגדרתו של הרשב"ם.
סיום כריתת העצים בט"ו באב, הינו התיקון המושלם, הן החיצוני והן הפנימי, לשפל של תשעה באב. זה התיקון לעיקר התענית בתשעה באב, ולכן "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב".
•••
אודות מעלת המזבח והקרבנות, אומרת המשנה (מדות ג, ד) "המזבח נברא להאריך ימיו של אדם". לכן ישנו איסור של נגיעת ברזל באבני המזבח, כי "הברזל נברא לקצר ימיו של אדם".
מסיבה זו, יום ט"ו באב, היום בו משלימים את כריתת העצים למזבח, שתפקידם הוא סיוע באריכות ימיו של אדם - נקרא בשם "יום תבר מגל", יום ששברו בו את הקרדום.
הקרדום הינו ברזל, והוא מנוגד לתוכן מהותו של היום. לכן ביום זה, כאשר הברזל סיים את תפקידו בהכשרת העצים למזבח - שברו את הקרדום, המבטא תוכן הפכי מתוכנם של עצי מערכת המזבח.
•
לאור תוכן זה של היום, תיקון על סיבת החורבן, תיקון על שנאת חינם באמצעות אהבת ישראל ומצוות הצדקה – נבין את המשך דברי המשנה על מנהג היום, בו "בנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים".
למרות ההבדלים שביניהן, למרות שיש בהן כאלו שהינן "מיוחסות", יפיפיות", "מכוערות" – כולן יוצאות ב"מחול", ריקוד במעגל, מתוך שלום ואחדות. ב"מעגל" אין קרובים יותר או רחוקים יותר, אין בו מעלה או מטה, המעגל מסמל אחדות.
יתרה מזו, בנות ירושלים היו יוצאות "בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו". גם בתו של הכהן הגדול, המיוחסת שבעם, "שואלת" בגד לבן מזו שפחותה ממנה במעלה. היא זו ש"מקבלת" מהפחותה ממנה, זהו ביטוי עמוק יותר של אחדות בין בנות ירושלים.
•
תוכן זה, דומה לתוכן סיום המסכת, שם מתארת הגמרא את היעוד לעתיד לבוא: "עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן". כל עם ישראל, שעל כל אחד מישראל נאמר "ועמך – כולם צדיקים", יהיה ב"מחול" עם הקב"ה, ללא פערי מעמדות.
וביום ההוא, יהיה יום "תבר מגל" בעולם כולו, זה יהיה עידן של "וכתתו חרבותם לאתים .. לא ישא גוי אל גוי חרב", לא יהיו כלי משחית שנועדו לקצר ימיו של אדם, אלא יהיה זה זמן של "להאריך ימיו של אדם", זמן של אריכות ימים ושנים, בעת תחיית המתים –
ויהי רצון שיהיה זה בקרוב ממש.
(לקוטי שיחות חלק כד)