על פי ליקוטי שיחות חלק לט שיחה א
מדוע עם ישראל נמשל לכוכבים? • כיצד הגיב הרבי על שיעור שהשתתפה בו רק אישה אחת? • ומי אחראי לקיום הנצחי של עם ישראל?
פתיחה
פתחו את החומשים בפרק א פסוק י. ר' זונדל קרא בבקשה את הפסוק:
ה' אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב:ר' איסר, קרא נא את רש"י:
והנכם היום ככוכבי השמים – וכי ככוכבי השמים היו באותו היום, והלא לא היו אלא שישים רבוא! מהו והנכם היום? 'הנכם משולים כיום – קיימים כחמה וכלבנה וככוכבים':האם מישהו יוכל לומר לי מה מסביר רש"י?
[לשמוע את הקהל]
לפני שניכנס לפרטים נפרוש את הרקע:
אנו נמצאים בתחילת נאומו האחרון של הרועה הגדול משה רבינו לצאן מרעיתו. לאחר שבשליחות הקב"ה עשה את הבלתי יאומן והוציא אותם, קבוצת אנשים מיוסרים ומדוכאים, ממלתעות המצריים והפך אותם לעם מלוכד ומגובש. הוא בקע לפניהם את ים-סוף ואחר כך הוליד את חייהם מחדש כבני עם סגולתו של ה' במתן תורה. אחר כך הוא הוריד להם מן מהשמים והגיז להם שליו ודאג לכל צרכיהם במדבר במשך ארבעים שנה של נדודים רוויי מאורעות ותהפוכות.
כעת, טרם הכניסה לארץ והעברת שבט המנהיגות לתלמידו יהושע בן נון, נושא המנהיג את משאו האחרון והמסכם שעתיד להימשך על פני כל ספר דברים. בין הדברים הראשונים אליהם מתייחס משה רבינו, הוא דְבַר התייסדות הרבנות – האצלת סמכויות המשפט, שמלכתחילה היו נתונות רק בידיו של משה עצמו. דבר שנעשה בעַצת חותנו יתרו, בקירוב לזמן מתן התורה:
וָאֹמַ֣ר אֲלֵכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר: "לֹא־אוּכַ֥ל לְבַדִּ֖י שְׂאֵ֥ת אֶתְכֶֽם! ה' אֱלֹהֵיכֶ֖ם הִרְבָּ֣ה אֶתְכֶ֑ם וְהִנְּכֶ֣ם הַיּ֔וֹם כְּכוֹכְבֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם לָרֹֽב . . אֵיכָ֥ה אֶשָּׂ֖א לְבַדִּ֑י טָרְחֲכֶ֥ם וּמַֽשַּׂאֲכֶ֖ם וְרִֽיבְכֶֽם?! הָב֣וּ לָ֠כֶם אֲנָשִׁ֨ים חֲכָמִ֧ים וּנְבֹנִ֛ים וִידֻעִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶ֑ם וַאֲשִׂימֵ֖ם בְּרָאשֵׁיכֶֽם".בניגוד לרוב הפעמים שבהם אנו, הלומדים, צריכים להתבונן בפסוק ולחפש את השאלה הסמויה שעליה רש"י בא לענות, הפעם, בצעד חריג, רש"י בוחר לפתוח את 'דיבורו' בשאלה מפורשת:
משה רבינו מנמק את הטענה "לא אוכל לבדי שאת אתכם" בעובדה שמצויינת בפסוק שלנו (פסוק י): שבני ישראל היו אוכלוסייה כה ענקית – כמספרם של כל כוכבי השמים! – ולכן אין בכוחותיו להיות להם שופט יחיד.
והקביעה הזו בהחלט לא מובנת, שהרי מספרם הכולל של כל בני ישראל באותה שעה היה ידוע ומדוייק: שישים ריבוא איש לבד מזקנים, נשים וטף. ואמנם, אף אחד מאתנו לא הלך לבדוק כמה כוכבים יש בשמים, אבל עצם העובדה הזו מוכיחה שמדובר בהרבה-הרבה-הרבה יותר מ600,000... אז למה להגזים?!
לכן מסביר רש"י ש"הנכם היום ככוכבי השמים" אינו ציון מספרם הכמותי הגדול של בני ישראל בנקודת זמן מסוימת, אלא תיאור בדרך משל למעמד המיוחד של אנשי העם:
כל העמים והתרבויות שהיו מאז ומעולם הינם תלויי-עידן, לכולם יש "תאריך תפוגה", הם ממלאים תקופה כלשהי על ציר הזמן של ההיסטוריה, אבל בסופו של דבר הם נעלמים ומשאירים בקושי עקבות. לעומת כל זאת עומדת התופעה הפלאית שנקראת 'עם ישראל', תופעה מיוחדת במינה של עם שהתחיל מתישהו ביציאת מצרים, אבל מאז הוא כאן כדי להישאר. לָנֶצַח. למה זה דומה? לגרמי השמים: השמש, הירח והכוכבים. אלו – קיימים לעולם. השמש שזרחה לפני חמשת אלפי שנים היא אותה שמש שתזרח מחר בבוקר, וגם היא זו שתזרח בעוד אלפי שנים...
והתכונה הייחודית הזו, תכונת הקיימות הנצחית של עם ישראל – זה מה שהופך את היכולת לשפוט אותם לדבר קשה, מורכב ורגיש מאוד, דבר שמצריך זהירות ורגישות מופלגת, שכן לכל פסק דין שיינתן יש השפעה נצחית, בלתי פוסקת. ואם חלילה הדיין טועה בהכרעתו יש לכך השלכה בלתי מוגבלת! וכשאחריות כזו כבירה כרוכה בתפקידו של דיין בישראל, אין ספק שצריך להקדיש משאבים רבים לאִיוּשׁ התפקיד הזה ולא להסתפק בדן יחידי. ולשם כך, מן ההכרח למנות מערכת מדרגית של 'שרי עשרות' 'שרי מאות' ו'שרי אלפים' וכך יצומצם טווח הטעויות למינימום האפשרי.
השאלה
מהם השאלות המגיעות לפתחו של דיין בישראל? בדרך כלל אין מדובר בסוגיות לאומיות שנוגעות לכלל האומה אלא עניינים אישיים. ברוב המוחלט של המקרים, הדיין נדרש לפסוק את דינו של יהודי זה ואת דינו של יהודי אחר ולא לקבוע דין על העם כולו.
ולכאורה, הרעיון של נצחיות עם ישראל אינו נכון אלא בהיבט הכללי של העם, כמכלול, ולא לגבי האנשים הפרטיים המרכיבים את העם שכל אחד מהם עתיד יום אחד להיפטר מן העולם ולסיים את תפקידו. אם כן, אין קשר בין הצורך לשפוט בזהירות יתירה את העם כולו, לבין הדרישה למנות סגל דיינים שתפקידם לשפוט כל יחיד ויחיד שרוצה להתדיין בענייניו האישיים?
הביאור
החסיד ר' שניאור חיים גוטניק היה עוסק רבות בהפצת היהדות ופעמים רבות נשלח על ידי הרבי למקומות נידחים להפיץ שם את אור התורה והחסידות.
פעם הגיע ר' חיים אל הרבי בפחי נפש. הוא סיפר כי נסע לקהילה יהודית רחוקה כשהוא מצוייד בספרים, חוברות וחומרי עזר וקיווה להעביר שיעור מיוחד בהלכות טהרת המשפחה.
הוא ציפה שציבור נשים גדול יבוא לשיעור שהשקיע כה רבות בהכנתו, אולם בפועל לא באה אלא, אישה אחת...
וזו התשובה המפתיעה שהרבי ענה לו:
"גם משה רבינו עליו השלום לא נולד אלא מאמא אחת!" - -
הרעיון הזה הוא התשובה לשאלה מדוע כל יחיד בעם שקול ככלל האומה, ורש"י טומן את הרעיון הזה ברמז, במילים "קיימים כחמה כלבנה וככוכבים":
השימוש במוטיבים של שמש, ירח וכוכבים כמשל לאנשים, כבר נאמר איפשהו בתורה. האם מישהו זוכר היכן?
[לשמוע את הקהל]
ובכן, כבר בפרשת וישב יוסף הצדיק חולם שני חלומות מפורסמים שבאחד מהם הוא רואה "שמש, ירח ואחד עשר כוכבים".
שם, השמש רמזה על יעקב – האב; הירח היה משל לרחל – האם; ואילו הכוכבים ייצגו את אחד עשר האחים שהם הבנים של האב והאם, בניהם של השמש והירח, כביכול.
עכשיו ניקח את המשמעות הסמלית של שמש ירח כמשל להורים ושל כוכבים כמשל לילדים, ונבין כיצד באמת מתממשת אותה נצחיות מיוחדת שיש לעם ישראל:
אמנם, הרעיון של נצחיות העם תקף דווקא לגבי כללות העם, אבל הנצחיות הזו מתממשת על ידי כל יחיד ויחיד שממלא את חלקו בנוף הכולל של האומה. כל יחיד בעם ישראל הוא למעשה חוליה אחת בשרשרת הנצחית של העם כולו, ובעצם היותו הוא ממשיך את שרשרת הדורות הנצחית. כל אחד הוא כוכב אחד קטן בין אלפי כוכבים אחרים, אבל בבוא היום הוא הופך להיות מעין שמש המאירה לכוכבים נוספים שמוארים רק בזכותו, וכך נמשכת שרשרת הדורות – מאבות לבנים שנעשים אבות לבנים דור אחר דור עד עולם. ואם, חס וחלילה, נפסקת חוליה אחת – השרשרת כולה נגדעת.
ההוראה
מכאן נבין עד כמה צריכים להיות זהירים ורגישים במיוחד בכל מה שקשור בשיפוט כלפי כל יהודי יהיה מי שיהיה. כל יהודי הוא כוכב זוהר בשמי הרקיע, אבל לא סתם כוכב אלא כוכב שברבות הימים עתיד להפוך למעין 'חמה' שתיתן את אורה לכוכבים נוספים, שגם הם, בתורם, יאירו כוכבים אחרים, עד אין סוף... ולכן מוטלת עלינו חובה גמורה להפך תמיד בזכותו של כל יהודי ובכל מצב.
"ושָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: הַדָּן חֲבֵרוֹ לְכַף זְכוּת דָּנִין אוֹתוֹ לִזְכוּת. מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁיָּרַד מִגָּלִיל הָעֶלְיוֹן וְנִשְׂכַּר אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת אֶחָד בְּדָרוֹם שָׁלוֹש שָׁנִים. עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים אָמַר לוֹ: תֵּן לִי שְׂכָרִי וְאֵלֵךְ וְאָזוּן אֶת אִשְׁתִּי וּבְנִי.
אָמַר לוֹ: אֵין לִי מָעוֹת.
אָמַר לוֹ: תֵּן לִי פֵּרוֹת. אָמַר לוֹ: אֵין לִי.
– תֵּן לִי קַרְקַע. – אֵין לִי.
– תֵּן לִי בְּהֵמָה. – אֵין לִי.
– תֵּן לִי כָּרִים וּכְסָתוֹת. – אֵין לִי.
הִפְשִׁיל כֵּלָיו לַאֲחוֹרָיו וְהָלַךְ לְבֵיתוֹ בְּפַחֵי נֶפֶשׁ.
•
לְאַחַר הָרֶגֶל, נָטַל בַּעַל הַבַּיִת שְׂכָרוֹ בְּיָדוֹ וְעִמּוֹ מַשׂאוֹי שְׁלוֹשָה חֲמוֹרִים, אֶחָד שֶׁל מַאֲכָל וְאֶחָד שֶׁל מִשְׁתֶּה וְאֶחָד שֶׁל מִינֵי מְגָדִים, וְהָלַךְ לוֹ לְבֵיתוֹ. אַחַר שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ, נָתַן לוֹ שְׂכָרוֹ.
אָמַר לוֹ: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַרְתָּ לִי "תֵּן לִי שָׂכָר", וְאָמַרְתִּי: "אֵין לִי מָעוֹת" – בְּמָה חֲשַׁדְתַּנִי? - אָמַרְתִּי, שֶׁמָּא פְּרַקְמַטְיָא (=סחורה) בְּזוֹל נִזְדַּמְּנָה לְךָ וְלָקַחְתָּ בָּהֶן.
בְּשָׁעָה שֶׁאָמַרְתָּ לִי: "תֵּן לִי בְּהֵמָה", וְאָמַרְתִּי: "אֵין לִי בְּהֵמָה" – בְּמָה חֲשַׁדְתָּנִי? - אָמַרְתִּי, שֶׁמָּא מֻשְׂכֶּרֶת בְּיַד אֲחֵרִים.
בְּשָׁעָה שֶׁאָמַרְתָּ לִי: "תֵּן לִי קַרְקַע", וְאָמַרְתִּי לְךָ: "אֵין לִי קַרְקַע" – בְּמָה חֲשַׁדְתַּנִי? - אָמַרְתִּי, שֶׁמָּא מֻחְכֶּרֶת בְּיַד אֲחֵרִים.
וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ: "אֵין לִי פֵּרוֹת" – בְּמָה חֲשַׁדְתַּנִי? - אָמַרְתִּי, שֶׁמָּא אֵינָם מְעֻשָּׂרִים.
וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ: "אֵין לִי כָּרִים וּכְסָתוֹת" – בְּמָה חֲשַׁדְתַּנִי? - אָמַרְתִּי, שֶׁמָּא הִקְדִּישׁ כָּל נְכָסָיו לַשָּׁמַיִם.
אָמַר לוֹ: הָעֲבוֹדָה (=לשון שבועה), כָּךְ הָיָה! הִדַּרְתִּי כָּל נְכָסַי בִּשְׁבִיל הוּרְקָנוֹס בְּנִי, שֶׁלֹּא עָסַק בַּתּוֹרָה, וּכְשֶׁבָּאתִי אֵצֶל חֲבֵרַי בְּדָרוֹם הִתִּירוּ לִי כָּל נְדָרַי. וְאַתָּה, כְּשֵׁם שֶׁדַּנְתַּנִי לִזְכוּת כָּךְ הַמָּקוֹם יָדִין אוֹתְךָ לִזְכוּת".
(מסכת שבת קכז, ב)