מיד אחרי השואה התגלגל הרב ישראל מאיר לאו לבית הבראה צרפתי שהפך - בעקבות הנסיבות - ל"בית יתומים" של ילדים ניצולי שואה. הוא שהה שם ביחד עם עוד כמאתיים ילדים מגיל שמונה עד גיל עשרים.
יום אחד, לאחר ארוחת צהרים, פנתה אל הילדים אם-הבית הגברת רחל מינץ וביקשה מהם להופיע בשעה ארבע אחר-הצהרים ברחבת הדשא כדי לקבל אורחים חשובים כמו ראש העיר, מפקד המשטרה המקומית, מפקד הצבא וכו'. היא לא אמרה לילדים שכל מטרת האירוע הוא לכבד את תומכי המוסד שלהם.
להפתעתה הודיעו לה הילדים שהם לא עומדים להשתתף באירוע הזה. אחד הילדים אף עמד והקשה: "איפה היו כל המכובדים האלה כאשר רצחו הגרמנים את הורינו? עכשיו כשזה נעשה פופולרי להצטלם עם יתומי בוכנוואלד הם כולם מופיעים"?!
מיד לאחר השואה היתה התעניינות עצומה בילדים היתומים הללו, ולכן הילדים חשו שהפוליטיקאים באים מתוך כוונה לדאוג ליחסי הציבור שלהם ולא שטובת הילדים עומדת לנגד עיניהם.
הגברת מינץ ניסתה לשכנע את הילדים להשתתף באירוע, היא הודיעה שהאורחים אמורים להעניק מתנה אישית לכל אחד מהילדים במוסד. אולם גם הודעתה זו לא הרשימה את הילדים. אחד הנערים קם והצהיר: "אנחנו לא זקוקים למתנות שלהם, אין לנו שום קשר עם האנשים הללו ואנו לא מעוניינים לקבל מהם מאומה"
לבסוף, על סף דלת חדר האוכל, פנתה הגברת מינץ ממעמקי ליבה אל הילדים ואמרה: "מעולם לא ביקשתי מכם דבר, עשו זאת למעני". לבקשתה זו לא יכלו הילדים לסרב. מנהיגי הילדים החליטו אפוא להשתתף במפגש אבל הם לא ישתפו פעולה, לא ימחאו כפיים ואף לא יסתכלו בעיניהם של האורחים.
אתם יכולים לתאר לעצמכם אירוע מיוחד שנעשה לכבוד ילדי המוסד בהשתתפות אורחים חשובים, וכל הילדים יושבים על הדשא ופניהם ועיניהם כבושים בתוך הדשא...
רחל מינץ הנחתה את האירוע בשפה הצרפתית ואף תרגמה את הדברים לפולנית. כל אחד מהאורחים הוזמן בתורו והשמיע - בקושי רב - משפט או שניים, שכן האוירה במקום היתה טעונה ומתוחה מאד. לא נעים לדבר לקהל שלא משתף פעולה ואפילו לא מוכנים להביט לעבר הנואם אליהם.
לקראת סוף האירוע, הזמינה הגברת מינץ אדם בשם יוסף גולדברג, יהודי מפולין ניצול אושוויץ, שאיבד שם את אשתו וילדיו. לפני המלחמה הוא ניהל עסקים בצרפת, ולאחר שזכה להנצל הקדיש את כל ממונו, זמנו וכוחו למען היתומים. "אלו הילדים היחידים שיש לו", הכריזה הגברת מינץ.
לפתע ברגע אחד, ללא כל תכנון מראש, הרימו כל הילדים את עיניהם והביטו בו בהזדהות עצומה ובאהבה גדולה. סוף סוף נמצא כאן יהודי אחד משלנו...
יוסף גולדברג החזיק את המיקרופון בידיים רועדות ולא הצליח לדבר. כך הוא עמד במשך רגעים ארוכים כשהדיבור נעתק מפיו. למרות כל נסיונותיו להתגבר על התרגשותו הרבה, הוא הצליח להגות שלוש מילים בלבד: קינדער... טייערע קינדער..." ופרץ בבכי תמרורים.
באותו רגע הוא הצליח לחולל נס. יחד איתו התמלאו עיניהם של כל הילדים במקום דמעות חמות. בתחילה כל אחד בכה חרישית ובשקט, עד שכולם יחד פרצו בבכי בקול גדול, בכי משוחרר ובריא. יחד איתם בכו כל הנוכחים באירוע, המבוגרים, הפוליטיקאים, אנשי הציבור ומנהלי המוסד. כל הקהל בכה יחד.
הבכי הזה נמשך לפחות חמש דקות, ואז קם בחור בשם אהרן ופנה לאורחים: "בשם חבריי אנו רוצים להודות לכם. אני רוצה לומר לכם תודה, לא על כך שבאתם לכאן, כי לא רצינו את הביקור הזה. גם לא על המתנות שהבאתם לנו אני רוצה להודות לכם שהרי אנחנו לא מעוניינים בהם. אנחנו רוצים להודות לכם על המתנה הגדולה מכל והיא... היכולת לבכות!
מתחילת המלחמה - המשיך אהרן וסיפר באוזני כולם - אני לא מסוגל לצחוק. בשעה שהרגו את הוריי לנגד עיניי, לא בכיתי. כשהלקו אותי ב"מייקה" לא בכיתי. במשך כל השנים רעבתי, קפאתי מקור, אבל לא בכיתי. מאז השחרור אני מתהלך בהרגשה שאינני אדם נורמלי ואף פעם לא אהיה כזה. בלילות אני מתהפך על משכבי ולא מצליח להרדם. אני שוכב במיטתי וחושב שאני רובוט, אוכל וישן אבל לא מרגיש מאומה, כמו מכונה אוטומטית. חשבתי, מי תרצה להתחתן איתי? אדם שלא יודע לבכות ולא יודע לצחוק! אדם בלי לב! כנראה שיש לי אבן בחזה ולא לב פועם.
כך חשבתי לתומי עד לפני חמש דקות. אבל מעתה לא עוד! לראשונה כעת בכיתי, בכיתי הרבה. ואני רוצה לומר לכם שמי שמסוגל לבכות יוכל מחר לצחוק ולשמוח ולהיות מענטש. על זה נתונה לכם תודת כל הילדים כאן"...
(מתוך הספר 'אל תשלח ידך אל הנער' עמ' 78).