כניסה

האם הקשר שלנו עם אלוקים מבוסס על "קח ותן"? (סגנון חו"ל)

אני רוצה לחלוק אתכם סיפור שהתרחש לפני למעלה מששים שנה בברית המועצות לשעבר. הרב משה גרינברג באותן שנים התגורר ברוסיה, בעיר צ'רנוביץ, וביחד עם חסידי חב"ד רבים נוספים הוא ניסה להבריח את הגבול מרוסיה. ברית המועצות של שנות החמישים היתה בית סוהר אחד גדול, אף אחד לא היה יכול לעזוב את המדינה בשום אופן, ומאידך לחיות ברוסיה כיהודי שומר תורה ומצוות היתה משימה בלתי אפשרית.

הקומוניזם האמין ב"לחם עבודה", מי שרוצה לחם – חייב לעבוד. וברוסיה היה שבוע של ששה ימי עבודה ויום מנוחה אחד שחל ביום ראשון בשבוע. כלומר, כל אדם היה מוכרח לעבוד בשבת, ואם הוא לא היה מופיע בעבודה בשבת הוא היה מפוטר לאלתר, וברגע שהוא מפוטר הוא הופך אוטומטית ל"פרזיט" שלא עובד וחי על חשבון הציבור, ואחת דתו...

פרט לכך, כל התקהלות דתית נאסרה לחלוטין. היה אסור להתפלל בציבור, היה איסור להפעיל בתי כנסת ולקיים כל פעילות דתית אחרת. מוהל שנתפס בפעולה נשלח למאסר, היה אסור להדפיס ספרי דת ולכן היה חסר סידורים וחומשים ושאר ספרי יהדות, כמו-כן היה קשה מאד להשיג טלית או תפילין לבר מצוה וכיו"ב.

יתרה מזו: ברוסיה היה חוק חינוך חובה. התלמידים היו חייבים לבוא לבית הספר ששה ימים בשבוע. בראש השנה וביום כיפור לא רק שלא סגרו את בתי הספר הממלכתיים כמו שנוהגים כאן אצלינו, אלא כולם היו חייבים להופיע בבית הספר, ובוודאי שהיו מוכרחים להופיע בכל שבת. קיצורו של דבר: ליהודי דתי לא היה עתיד או תקווה ברוסיה, ולכן חסידי חב"ד ניסו בכל דרך שהיא לברוח מ"המדינה ההיא".

הרב גרינברג היה אז בחור בן שמונה עשרה לערך. ביחד עם עוד שני חברים ומורה הם מצאו אדם שטען שאם הם ישלמו לו – הוא יבריח אותם את הגבול לרומניה ומשם הם כבר יצליחו להגיע בכוחות עצמם למדינות חופשיות.

הם סמכו עליו והסכימו ללכת עמו. הם נסעו ברכב עד סמוך מאד לגבול ומשם הם הלכו ברגל לילה שלם ועברו את הגבול. אולם אחרי שהם עברו את הגבול הם נתפסו ע"י המשטרה הרומנית שמיהרה להעביר אותם למשמר הגבול הרוסי שעצרו אותם מיד.

ואז החלו החקירות המייגעות והמפרכות, כשהמטרה העיקרית בהן היתה לגלות ולחשוף מי עוד מעורב ב"פשע" הזה של הבריחה, מי ארגן ומי מימן וכו'. החוקרים ניסו להפליל כמה שיותר אנשים, אבל הרב גרינברג קיבל החלטה נחרצת וחד-משמעית לא להסגיר שום אדם ויהי מה, מהפה שלו לא יצא שום שם של אדם כלשהו.

הוא סיפר שבחדר החקירות היה שולחן ארוך וצר שבראשו ישב החוקר (שהיה יהודי בשם יודקין) ובסופו הוא ישב . החדר היה חשוך, אך על פניו של הנחקר האיר פרוז'קטור חזק ועוצמתי. השופט שישב בצד החשוך הקריא שמות של חסידים והוא היה אמור להשיב אם הוא מכיר אותם או לא.

טבע האדם הוא שכאשר מקריאים לו שמות של אנשים שלא מוכרים לו, ולפתע הוא שומע ביניהם שם של מישהו מוכר, הרי שהבעתו מסגירה זאת, שכן פניו מגיבות לכך, וכמובן שלאור הזרקור היה קל לזהות את השינוי ואת התגובה בפנים.

הרב גרינברג סיפר שהוא לא היה מקשיב בכלל להקראת השמות, בשעת מעשה הוא היה משנן פרקי תניא בעל-פה והיה עונה על כולם "לא מכיר". החוקר היה צועק עליו ובועט בו בטענה שהוא לא מקשיב לו בכלל, אבל הוא טען שהוא מקשיב אך לא מכיר את השמות.

בימינו העולם כולו נלחם נגד עינויים בחקירות ואף מחוקקים חוקים מיוחדים נגד העינויים. אבל בבית הסוהר ברוסיה, אם האסיר לא השיב על השאלות כפי שהחוקר היה מעוניין – היו מכים אותו מכות רצח עד שהיה פותח את הפה ומתחיל לדבר. האסירים שהיו אתו בחדר העידו לימים שהיו מוציאים אותו מהתא בלילה לחקירה, ומחזירים אותו לפנות בוקר כשהוא שותת דם...

אחרי חודשים ארוכים של חקירות, שפטו אתו שלא בנוכחותו. לא היה לו עורך-דין שיגן עליו, לא חבר מושבעים ולא משפחה שתתמוך בו בבית המשפט. בתיק החקירה שהתגלה לאחרונה, השופט כתב שהוא בגד במולדת ומגיע לו על כך עונש מוות. אבל תקופה קצרה לפני כן סטאלין ה"רחמן" ביטל את עונש המוות בברית המועצות ולכן השופט כתב שהוא "נאלץ" להעניק לו "רק" עשרים וחמש שנות עבודת פרך בסיביר.

הוא הגיע למחנה העבודה בסיביר עם החלטה חד-משמעית שהוא לא יעבוד בשבת ויהי מה. החוק בכלא היה שאסיר שלא יוצא לעבודה מקבל עונש של חמישה ימי צינוק שהיה חדר קטן מאד עם רצפת בטון. כל אסיר קיבל 600 גרם לחם ליום. ואילו אסיר בצינוק קיבל רק 300 גרם ליום. לשבת בחורף בצינוק כזה בסיביר עם רצפת הבטון – היה כמו לשבת בתוך מקפיא עוצמתי.

וכך בכל שבוע, הוא נלקח לצינוק בשבת בבוקר וישב שם עד יום רביעי בלילה שאז חזר לתא שלו. הוא יצא לעבוד בימי חמישי ושישי, ושוב אותו סיפור. הוא סיפר שבאותם ימים הוא היה כל כך רזה וצמוק עד כדי כך שהוא היה יכול לראות את האוכל יורד בתוך הגוף...

באותה תקופה הוא חלה מאד ונלקח לבית הרפואה בתוך המחנה. רופאה יהודיה שעבדה שם ריחמה עליו וטיפלה בו, עד שבסופו של דבר הצילו את חייו. לאחר מכן באו אליו 'ראשי המאפיה' במחנה ואמרו לו שיצא לעבודה בשבת, והם כבר ידאגו שאף אחד לא יכריח אותו לעבוד בפועל. ואכן הוא היה מגיע למקום העבודה בשבת והיה הולך מצד לצד במהירות. אם מישהו היה שואל אותו מדוע הוא לא עובד, הוא היה משיב שהוא נשלח להביא כלי עבודה מהצד השני של המחנה.

הוא סיפר שכל הזמן הוא היה לוחש לעצמו מילה אחת: "שבת!" כדי שלא ישכח שהיום שבת. ראשי המאפיה הללו רחשו כבוד ודרך ארץ כלפיו; כשהתגלעה מריבה ביניהם הם היו באים אליו כדי שהוא ישמיע את חוות דעתו ויכריע. הוא היה ידוע במחנה כאיש אמת שנלחם עבור עקרונותיו ולכן הם כיבדו אותו.

כעבור עשרות שנים, שאלו אותו: "מדוע עשית את כל זה? היית יכול למות בכל יום?!" הוא השיב שמי שמקבל גזר דין של 25 שנות עבודת פרך בסיביר לא יוצא משם חי; או שהשומרים יורים בו או שהאסירים הורגים אותו או שהוא פשוט מת מרעב ועבודת פרך. "אם בין כה וכה אי אפשר לצאת משם חי – אמר – לפחות כדאי לחיות את שארית החיים כיהודי גאה!"

לאחר שש וחצי שנים בכלא, מת נשיא רוסיה, סטלין, ואז שחררו את כל האסירים הפוליטיים, ובכללם את הרב משה גרינברג ע"ה.

בפרשת השבוע, פרשת ואתחנן, אנחנו קוראים בהתחלה שמשה רבינו ביקש מהקב"ה לזכות להכנס לארץ. כולנו מכירים את הסיפור שמשה הכה את הסלע ולכן הקב"ה אמר לו שהוא לא יזכה להכנס לארץ. בפרשתנו אנחנו קוראים שמשה התחנן לפני ה' וניסה לבטל את הגזירה הזאת אולי בכל זאת יצליח להכנס אל הארץ עם בני ישראל.

הנקודה המעניינת היא שעל המילה "ואתחנן" אומר רש"י: "לשון מתנת חינם אע"פ שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חינם".

כאשר משה רבינו בא לבקש מהקב"ה שיכניס אותו לארץ, הוא לא פנה ואמר "אני מסרתי את נפשי עבור עם ישראל במשך ארבעים שנה ומגיע לי שכר על זה, ועתה אני מבקש את התשלום".

לא ולא! הוא התחנן וביקש מתנת חינם, הוא לרגע לא חשב שמגיע לו ושהקב"ה חייב לו משהו.

כאשר הרב גרינברג שמר שבת בכלא בתנאים הקשים והמפרכים ביותר, או כאשר הוא החליט לא להסגיר שום חבר או ידיד – הוא לא עשה זאת משום שהוא סבר שהקב"ה ישלם לו על כך ויעשה לו נס וישחרר אותו מהכלא האיום הזה. אדרבה, הוא חשב שהוא מעולם לא יצא חי משם. הוא נהג כך משום שלדעתו זה היה הדבר הנכון והראוי ביותר לעשות בלי שום ציפיות כלל. הקשר העצמי שלו עם הקב"ה לא היה מושתת על ציפיות ותמורות של "קח ותן".

כמו ביחסים שבין הורים וילדים, ההורה לא מגדל ומטפל בילד שלו כדי שיום אחד הוא יחזיר לו ויטפל בו כאשר הוא יזדקן, אלא הוא נותן לו מתוך הנאה, שכן עצם הנתינה היא ההנאה הגדולה ביותר שישנה, וכך יהודי צריך לעבוד את ה'.