'ססיל', שהיה 'כוכב' הגן הלאומי של זימבבואה. הוא כנראה האריה הכי מפורסם בעולם, הוא היה מפורסם עוד בחייו אבל מותו הוא זה שגרם לו להיחקק בהיסטוריה העולמית. כשהעולם הזדעזע מהריגתו הברברית רק כדי לספק את תאוות הצייד של רופא אמריקאי. אותו צייד שהרג אותו נתקל בתגובות כה חריפות, עד שירד למחתרת. אבל לי יותר הפריעה ההפליה בין דמו של ססיל לבעלי חיים אחרים. ומה אם ציידים הורגים ג'ירפה ומצטלמים בהנאה ליד גופתה? זה פחות חמור? ואם זו ציפור שלא עשתה רע לאדם או לציפור אחרת, ולפתע מישהו יורה בה 'בשביל הספורט' – זה 'כשר'?
בט"ו בשבט תשל"ב הרבי דיבר על ספורט הצייד. הרבי קבל על כך שלא רק שלא מענישים אדם שצד חיות אלא המנהג הפך לדבר מקובל בחברה. בני אדם מתאמנים שנים רבות כדי לרכוש את מומחיות הריגת החיות. ואחר כך הם מתפארים בהישגים שלהם, ותולים על קירות בתיהם את ראש החיה שנהרגה.
הרבי הביע שאט נפש מכך, ואמר שהקב"ה נותן לאדם שכל וכוח כדי לבנות את העולם ולתקן אותו, ואותו צייד משתמש בכלים הללו כדי להרוג או להטיל מום בבעלי חיים שאינם יכולים להגן על עצמם, והכול כדי להפיג את השעמום.
ביהדות, 'צער בעלי חיים' זה איסור מהתורה. אסור להזיק סתם כך, אפילו לזבובים וליתושים. מותר לצוד לצורך אכילה, .( אבל לשם ספורט בלבד – הדבר אסור בתכלית (שיחות קודש תשל"ב ח"א, ע' 438
אבל לא רק הריגת בעלי חיים אסורה. אפילו שיטות אילוף מסוימות המקובלות בכל מקום בעולם, מכיוון שזוהי הצורה לדרבן את בעלי החיים לעשות את רצון בעליהם, גם זה התורה מדגישה שלא לעשות.
מסופר בפרשת בלק שבלעם רכב על אתונו והיא נטתה מדרכה והוא היכה אותה עקב כך. ואז התורה מספרת: "ויגל ה' את עיני בלעם, וירא את מלאך ה' נצב בדרך וחרבו שלופה בידו". מה הדבר הראשון שהמלאך אמר לו? – "ויאמר אליו מלאך ה', על מה הכית את אתונך זה שלוש רגלים" (בלק כ"ב, ל"ב).
שואל הרבי, לכאורה מהי העוולה הגדולה בכך שבלעם היכה את אתונו שלוש פעמים, שהתורה צריכה לכתוב שהמלאך נזף בבלעם על המעשה? ובפרט שאלו היו המילים הראשונות שהמלאך אמר לו.
אלא מכאן אנו למדים עד כמה עלינו להיזהר מצער בעלי חיים (שיחות קודש תשל"ג ח"ב ע' 293 ; מו"נ ג, י"ז). יתרה מזו: לא רק שאסור להכות אותם, אלא אפילו כשמעבידים אותם ועושים דברים לצורך האדם, שעבור זה מותר להשתמש בהם, גם אז צריכים להיות רגישים כדי לא לצער אותם.
את זה אנחנו לומדים מציווי מפורש בתורה: "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו" (משפטים כ"ג, ה').
התורה מצוה אותנו שאם אנו פוגשים בדרך חמור שהמשא מכביד עליו בצורה כזאת שהוא לא מסוגל להמשיך ללכת, אנו חייבים לעצור מעיסוקנו הרגילים ולהוריד את המשא מהחמור. אפילו אם החמור הוא של "שונאך", בכל זאת עליך להקל על החמור בגלל "צער בעלי חיים". אסור לאדם לעמוד מן הצד כשהוא רואה בעל חיים סובל וביכולתו להגיש לו עזרה.
בחומש דברים התורה מלמדת אותנו דבר נוסף: "לא תחרוש בשור וחמור יחדיו" (כי תצא כ"ב, י). מדוע? מסבירים המפרשים, שאחת הסיבות לכך היא "צער בעלי חיים". השור חזק יותר, וממילא כשהוא רתום יחד עם החמור הם לא עובדים באותו מרץ. לשור יש יותר כוח, והוא בסופו של דבר צריך לסחוב לא רק את המחרישה אלא גם את החמור. לאידך, החמור כשהוא עומד ליד השור הוא מרגיש 'לוזר'. זה הורס לו את הביטחון העצמי...
כמו שבספורט מתמודדים אלו שבאותו גיל, או אותו גובה ומשקל וכדומה, גברים מול גברים ונשים מול נשים, כי אחרת זו איננה תחרות הוגנת, כך גם בחיות ובבהמות, אסור לרתום אותן יחד, כי זה לא הוגן – לא לחמור ולא לשור.
השבוע בפרשתנו אנו עולים דרגה: לא רק שהתורה מזהירה אותנו לא לגרום צער בחינם לבעלי חיים, אלא יתרה מזו: אנחנו מחויבים לדאוג לבעלי החיים שתלויים בנו.
השבוע אנו קוראים לראשונה בתורה את הפרשה השנייה של 'שמע', ושם, כחלק מההבטחה של הקב"ה לעם ישראל שאם ישמרו את המצוות הוא יוריד גשמים והיבול יהיה גדול, התורה אומרת: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך, ואכלת ושבעת" (עקב י"א, ט"ו).
אומרת על-כך הגמרא: "אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו שנא' ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת" (ברכות מ, א).
הגמרא אומרת כאן בעצם, שעלינו ללמוד מהקב"ה. כמו שהתורה מקדימה ואומרת שהקב"ה ייתן אוכל "לבהמתך", ורק אחר-כך "ואכלת ושבעת", כך האדם לפני שהוא מתיישב לאכול חובה עליו להקדים ולהאכיל את החיות התלויות בו. זה נכון אפילו בשבת. דהיינו, שבכל ימות השבוע אין מצווה לאכול, ואילו סעודת שבת, לעומת זאת, זו מצווה. באה התורה ואומרת: גם בשבת, כשיש מצווה לאכול, אף-על-פי-כן יש מצווה חשובה יותר, והיא להאכיל את הבהמה או החיה שכל מזונה תלוי בך. רק אחר-כך מותר לך לשבת לאכול סעודת שבת.
בקבלה מוסבר שהחיות והבהמות מסמלות ענין רוחני. הנביא יחזקאל מספר בתחילת ספרו שהוא עמד בבבל על נהר כְ בָ ר, ושם הוא חווה התגלות אלוקית עצומה: "ותהי עליו שם יד ה'", ולפתע נתגלתה אליו ה'מרכבה העליונה' (מה היא המרכבה העליונה – את זה נשאיר לשיעור קבלה). במרכבה היו חקוקים פני אדם, פני אריה, פני שור ופני נשר. האדם הוא נזר הבריאה, האריה מלך החיות, שור – מלך הבהמות, ונשר – מלך העופות.
מבואר בתורת החסידות שהרעיון שעומד מאחורי זה הוא שפני אדם מסמל את ה'דעת', מעלתו של האדם, המעניקה לו את יכולת השליטה על הרגשות. גם כשהוא רוצה מאוד לאכול משהו טעים, אם המאכל אינו בריא האדם יצליח להימנע מלאכול אותו.
בעלי החיים, לעומת זאת, מסמלים את ה'רגש'. החיות פועלות לפי אינסטינקטים. אריה מסמל אהבה – כן, דווקא אריה המפחיד, מסמל בקבלה את מידת האהבה. שור מסמל יראה ופחד, והנשר מסמל את מידת הרחמים.
כשאנו עוסקים באריה, הדבר אמור להזכיר לנו לחזק ולפתח את רגש האהבה לקב"ה ואת האהבה שלנו ליהודי שני. אם הדיבורים אודות האריה יחזקו את האהבה בין יהודי אחד לחברו, הרי שמותו של 'ססיל' האריה לא היה לשווא.