"טוקבק" ו"בלוגר" הם מושגים שנוצרו בדורנו. על כל כתבה שמופיעה ברחבי האינטרנט רשאי כל אדם להגיב את הגיגיו ולהביע את דעותיו. הכותב לא צריך להזדהות לשם כך, הוא לא צריך להסגיר אפילו באיזו מדינה הוא מתגורר, הוא יכול לכתוב ככל העולה על רוחו בלי שהוא יצטרך לעמוד מאחורי הדברים.
בימינו אפשר להכפיש את שמו של אדם בין אם הדברים נכונים או לא נכונים בלי לחשוש לתוצאות. הגיעו הדברים עד כדי כך, שבשנים האחרונות היו כמה צעירים שהתאבדו בעקבות סיפורים שחבריהם הפיצו עליהם באינטרנט ובפייסבוק.
מה היהדות אומרת על כך? ברור שזה אסור, שהרי יש כאן איסור לשון הרע. ובמקרה שהדברים לא נכונים יש כאן גם את האיסור של "מוציא שם רע" ורכילות וכו'.
אבל מעניין שהתורה הגדירה את ההתנהגות הזאת כבר לפני כ 3300- שנה, הרבה לפני המצאת האינטרנט. בפרשתנו, פרשת כי תבוא, היא קובעת "ארור מכה רעהו בסתר" (כז, כה). מה הפירוש "ארור מכה רעהו בסתר"? וכי בגלוי מותר להכותו? מבהיר רש"י: "על לשון הרע הוא אומר". הכוונה היא לא על פגיעה פיזית אלא על הפצת לשון הרע על הזולת, זו מכה שפוגעת בשמו הטוב של החבר.
בדורות הקודמים היה קשה להכות בסתר. כשמישהו דיבר לשון הרע על זולתו, היה קל לברר מי הפיץ את השמועה. וביחד עם זה בעיירה היה קשה להפיץ את השמועות רחוק מידי, הכל נשאר תמיד בתוך גבולות העיירה עצמה.
עם המצאת הדפוס במאה החמש-עשרה, היכולת להכות את רעהו עלתה דרגה. ביחד עם כל הדברים הטובים שהדפוס הביא בכנפיו, הרי שהוא הביא במקביל גם את האפשרות והיכולת להפיץ ולהדפיס שקרים וכזבים על בני אדם. הודפס דף ולמחרת בבוקר כל העיירה ראתה את הדברים, ואף אחד לא ידע מי הדפיס והפיץ את הדברים.
אבל עדיין היה קשה להפיץ ולהדפיס ולשלוח פשקווילים וכתבי-פלסתר לכל קצוות תבל מבחינה כספית ומבחינת הזמן וכו'. בדור שלנו עם מהפכת האינטרנט זה הפך לענין קליל וקצר ביותר, אתה אפילו לא צריך לקום מהכורסא שלך, זה לא עולה כסף ובלי מאמץ. אתה רק כותב כמה שורות באינטרנט וזה מופץ לכל העולם כולו וזה נשאר שם לתמיד, בבחינת "עבירה נצחית".
האיסור הזה של "מכה רעהו בסתר" לא נכתב כעוד פסוק בתורה, אלא זה היה חלק מתוך אירוע חשוב שהתרחש בארץ ישראל. בפרשתנו התורה כותבת שכאשר עם ישראל יעבור את הירדן ויכנס לארץ ישראל, עליהם ללכת לעיר שכם ושם בין שני הרים הם יערכו כריתת ברית מחודשת עם הקב"ה שבה הם שוב יקבלו על עצמם לקיים את "כל דברי התורה הזאת".
עם ישראל הצטווה לעלות על שני הרים, הם גריזים והר עיבל, ששה שבטים על הר גריזים וששה שבטים על הר עיבל, וארון ברית ה' והכוהנים והלוויים יעמדו בעמק בין שני ההרים.
הכהנים יפנו את פניהם להר גריזים ויברכו את ישראל, ולאחר מכן הם יפנו להר עיבל ואז יזהירו את עם ישראל ויאמרו את אשר אסור לעשות. על כל אחד מהברכות – "ואמר כל העם אמן". התורה כותבת במפורש איזה שבטים יעלו להר גריזים ואיזה שבטים יעלו להר עיבל. בימינו אנחנו יודעים היכן שוכנים הר גריזים והר עיבל. הפרט המעניין הוא שהר הברכה, הר גריזים, הוא הר פורח וצומח שגדלים עליו עצים ומים זורמים למרגלותיו. ואילו הר עיבל הוא הר שומם וצחיח.
האירוע הזה שהתרחש בפועל מיד עם כניסת עם ישראל לארץ ישראל היה למעשה כעין מעמד הר סיני; כל עם ישראל כרת ברית והתחייב לשמור את התורה. על מעמד הר סיני כולם שמעו כמובן, שהרי שם הקב"ה בעצמו התגלה לעם ישראל, ואילו המעמד הזה שגם היה מאורע מכונן בהיסטוריה של עם ישראל – רק מעטים שמעו אודותיו.
השוני בין שני האירועים היה, שבמעמד הר סיני הקב"ה ירד על ההר וכל העם עמד למרגלות ההר. ואילו כאן כל העם עמד על שני ההרים, וארון ברית ה' – שייצג את הקב"ה במעמד הזה – עמד למטה בין שני ההרים.
הכהנים הכריזו "ברוך האיש אשר לא יכה את רעהו בסתר" וכולם ענו אמן. ואז הפנו פניהם לכיוון הר עיבל והכריזו "ארור מכה רעהו בסתר" וכולם ענו אמן. הכהנים הכריזו בסך הכל על 11 דברים. מעניין שבהר סיני הם קיבלו את עשרת הדברות, ואילו כשזה הגיע ל"ארורים" זה הגיע ל 11- אזהרות.
באחת משיחותיו אומר הרבי ('שיחות קודש' תשל"ג ח"ב עמ' 371 ; חומש 'קול מנחם' עמ' 1303 ) פרט מעניין מאד: כל אחד מה'ארורים' שכתובים כאן בפרשה מכוונים כלפי שבט מסוים שהיתה לו חלישות באותו ענין או שעלול היה בדקוּת לחטוא באותו נושא.
למשל הפסוק "ארור מקלה אביו ואמו", מקלה מלשון מזלזל. באיזה מדינות ובאיזה סוגי אוכלוסיה ישנו סיכוי גבוה יותר שהילדים יזלזלו בהוריהם? אם נחשוב על זה, נגלה שדווקא באוכלוסיות עשירות ישנם ילדים שמתמרדים נגד ההורים. דווקא ההורים שמעניקים הכל לילדיהם ואף פעם לא אומרים להם "לא" – דוקא שם יש את האחוז הגבוה ביותר של ילדים שמתמרדים ומזלזלים בהורים
ואילו במשפחות צנועות ועניות, שמתוך חוסר ברירה אינם יכולים למלא את כל מאווייהם של הילדים, דווקא שם יש כבוד יותר כלפי ההורים.
איזה שבט בעם ישראל זכה להכי הרבה שפע גשמי? שבט אשר עליו נאמר "וטובל בשמן רגלו" – "שהיתה ארצו מושכת שמן כמעיין" (דברים לג, כד – רש"י). בחלקו של אשר הכל היה בשפע גדול, וזהו השבט שאליו מכוונת האזהרה "ארור מקלה אביו ואמו", כי שם עשויים לגדול צמחי פרא שלא יכבדו כראוי את הוריהם.
או לדוגמא האזהרה החמורה של "ארור שוכב עם אשת אביו" – למי מהשבטים היתה שייכות כלשהי למשהו כזה?
זה קרה לראובן כפי שמסופר בפרשת וישלח "שמטתו של יעקב היתה נתונה תדיר באוהל רחל" כלומר, שזה היה הבית של יעקב. לאחר שרחל נפטרה יעקב עבר לגור באוהל בלהה, "ראובן בא ותבע עלבון אמו, אמר אם אחות אמי היתה צרה לאמי, שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי" (בראשית לה, כב – רש"י).
ולכן ראובן העביר את מטת יעקב מאוהל בלהה לאוהל של אמו לאה. והתורה מגדירה את המעשה הזה, כאילו הוא התעסק עם אשת אביו.
האזהרה של "ארור שוכב את חותנתו" מכוונת כלפי יוסף שהיה לו את הנסיון עם אשת פוטיפר שניסתה לשדל אותו ובסוף הוא ברח ממנה. לימים יוסף התחתן עם בתה אסנת והיא הפכה לחותנתו.
"ארור מטה משפט יתום ואלמנה" מכוון לגבי שבט יהודה, שכן מהם יצאו המלכים וראשי הגולה של עם ישראל. המלך מחזיק את הסמכויות והוא השופט והמחליט. קל מאד להטות ולעוות את משפטם של היתומים והאלמנות כי אין להם את הכוח לצעוק ולעמוד על שלהם. ולכן התורה הזהירה את שבט יהודה על כך (ואולי יש לכך קשר גם עם הסיפור של תמר). ולכן היום נצטרף לברכות ונכריז: ברוך כל מי שמנצל את האינטרנט להפצת יהדות, ללימוד תורה, לתרום לבית הכנסת, את הכל אפשר לעשות באמצעות הכלי של האינטרנט.
אבל יש דבר אחד שאי אפשר לעשות ע"י האינטרנט – להצטרף למנין. לשם כך יש לבוא בפועל לבית הכנסת ולהתפלל, ואז נברך "ברוך כל מי שבא לבית הכנסת".