ישנו ויכוח ידוע ומתמשך בקשר להעלאת שכר המינימום; ישנם שטוענים שיש להעלות את השכר לשמונה דולר, הם לכאורה מגינים על הפועל המסכן שיוכל לפרנס את עצמו ואת בני משפחתו .
לעומתם יש הטוענים שאין להעלות את שכר המינימום, והם לכאורה מגינים על המעבידים העשירים שחלילה לא יתנו עוד דולר אחד מיותר לעובד.
בואו ונראה מה אומרת על כך תורתנו הקדושה.
בפרשתנו ישנם כמה מצוות בקשר לפועל. התורה אומרת "כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן". זהו לכאורה דבר מוזר: אדם יכול להכנס לכרם של חבירו ולאכול כמה שהוא רוצה! והלא לאדם אסור להכנס אפילו לחצר חבירו ללא רשותו! בא רש"י ואומר "בפועל הכתוב מדבר", אין הכתוב מדבר באדם זר שנכנס ואוכל בכרם שבבעלותו של מישהו אחר, אלא מדובר בפועל שעובד בכרם של מעבידו בזמן הבציר, שמותר לו לאכול בזמן העבודה, כדי שלא יהא סובל את העינוי של מי שעובד בדבר האסור לו בעוד נפשו משתוקקת אליו ועיניו רואות וכלות. ואסור לו לטעום, הרי זה צער כפשוטו ועגמת נפש על נניח שאדם עובד בחברה ליצור שוקולד גבול הרשעות כלפי הפועל. הוא רואה כל היום לנגד עיניו את השוקולד הטעים ואי אפשר לא להרשות לו לטעום...
אבל כאן מוסיפה התורה ואומרת, אמנם מותר לך לאכול אבל "אל כליך לא תתן", אסור לך להכניס לתוך התיק ולקחת הביתה, ובני משפחתו לא יכולים להנות מה'חגיגה' הזאת... כמו שאומרת הגמרא (ב"מ צ"ב ע"א) "תניא מנין לפועל שאמר תנו לאשתי ולבני שאין שומעין לו תלמוד לומר ואל כליך לא תתן".
רק לפועל עצמו מותר לאכול וגם כאן ישנה הסתייגות מסויימת המבוארת במשנה (ב"מ פרק ז משנה ה) "אבל מלמדין את האדם שלא יהיה רעבתן", שלמרות שהתורה נותנת לפועל את הזכות והרשות לאכול בכרם של המעביד, אעפ"כ אומרים לו שלא יאכל "אכילה גסה", במילים פשוטות אומרים לו "אל תהיה חזיר"... נכון שמותר לך אבל אל לך להגזים. וזאת לא מפני שהתורה דואגת למעביד הבעה"ב שהוא יפסיד כסף, אלא להיפך, המשנה מסבירה מדוע אל לו להיות רעבתן כי על ידי זה "יהא סותם את הפתח בפניו" – התורה דואגת אפוא לפועל שאם הוא יתנהג בצורה גסה כזאת אנשים לא יחפצו להעסיק אותו ולתת לו עבודה. הפועל יבוא על סיפוקו ויאכל כעת בלי סוף , אבל בכך הוא יגרום לעצמו להפסד מקום עבודה בעתיד, שכן מי ירצה להעסיק אותו כי יצא עליו קול שהוא עסוק בלאכול במקום לעבוד. א"כ כאשר ממליצים לו לאכול קצת פחות בעצם מגינים על זכויות הפועל...
כך גם לגבי הדיון בשכר המינימום; אלה שטוענים לא להעלות את השכר עושים זאת מתוך דאגה לפועל, שכן ככל שמעלים את השכר המעבידים ינסו לצמצם בכמות העובדים, או שיחפשו לחילופין עובדים לא חוקיים שיעבדו בחצי מחיר, ומי שיפסיד יהיה א"כ הפועל הפשוט שיוותר מחוסר עבודה, לא בשמונה דולר ולא בפחות מכך...
את הרעיון הזה ש"לא צריך להגזים" אנו מוצאים אפילו בדבר מצווה. הגמרא אומרת (קידושין נג , א) בקשר ללחם הפנים שאנו יודעים שהיה נעשה בו נס, שאפילו אחרי שבוע שהוא היה מונח על השלחן בבית המקדש, כשהיו מחליפים אותו ביום שישי עם הלחם הטרי הרי שהלחם מהשבוע שעבר היה נותר טרי כאילו יצא זה עתה מהתנור.
מה היו עושים עם הלחם הזה, היו מחלקים אותו לכהנים שהיו באותו משמר, ועל כך אומרת הגמרא "והתניא הצנועים מושכים את ידיהם והגרגרנים חוטפים", שאע"פ שמדובר בלחם הפנים שזוהי זכות גדולה לאכול את הלחם ששייך לה' ולכהן רגיל היתה הזדמנות אחת ויחידה בשנה לאכול אותו (כאשר הוא שימש במשמרת שלו בבית המקדש), בכל זאת רק הגרגרנים היו חוטפים , והצנועים לעומתם היו מושכים את ידיהם ממנו, ללמדך שאפילו במצוות וזכויות לא צריך להיות "חזיר"...
מסופר על אדמו"ר חסידי מארצות הברית שבא לבקר בארץ הקודש תובב"א ובקשו ממנו שיספר להם איזה סוג חסידים יש לו. אז הוא סיפר לשומעי לקחו על יהודי שבא אליו לבקש ברכה לילדים . אמר לו האדמו"ר אתן לך את ברכתי בתנאי שתסכים לקבל על עצמך הנחת תפילין בכל יום.
היהודי ניאות והביע את הסכמתו לכך. השיחה התארכה ולקראת סיומה פונה אליו האדמו"ר ואומר לו: אני רוצה שתקבל על עצמך גם לשמור שבת! השיב לו היהודי: "רבי, זייט ניט קיין חאזער"...
[הגמרא במסכת חולין (קלג, א) אומרת "אמר רבא בדק לן רב יוסף האי כהנא דחטיף מתנתא חבובי קא מחבב מצוה או זלזולי קא מזלזל במצוה" – ישנם כהנים שחוטפים את מתנות הכהונה מהילדים שנושאים אותם אל הכהנים, האם הכהנים עושים זאת מתוך חיבוב המצוה או מתוך גסות והם מזלזלים במצוה, ממשיכה הגמרא ואומרת "ופשטנא לי ונתן ולא שיטול מעצמו", כלומר , לא לוקחים לבד, אלא אם נותנים לך – תקח, אבל אל תסחוב מהצלחת...
מספרת הגמרא על אביי שהיה כהן, שבתחילה הוא היה חוטף את המתנות כי הוא סבר שיש בזה חיבוב המצוה, אבל לאחר ששמע שאין זו הכוונה, חדל לחטוף. אבל עדיין היה מבקש בפה, ולאחר זמן חדל גם מנוהג זה, אלא אם נתנו לו מתנה הוא לקח. לאחר זמן הוא הלך יותר רחוק, שאעפ"י שרצו לתת לו מתנות הוא נמנע מלקחת, כי הוא שמע שאפילו בבית המקדש הכהנים הצנועים לא נטלו את חלקם בלחם הפנים והשאירו זאת לגרגרנים. רק בערב יום הכיפורים היה אביי נוטל את המתנות כדי שלא ישתכח הדבר שהוא כהן. רואים מכך א"כ שאפילו שהיה מדובר במתנות כהונה בכל זאת הוא משך את ידו מהן].
ישנה אימרה שאדמו"ר הריי"צ מביא (באג"ק ח"ז עמ' יח) בשם ר' משה בן אדמו"ר הזקן שמצוות התלויות באכילה ושתיה "לא נורא" אם ממעטים בהן, כלומר, על המצוות שהגוף נהנה מהן אין צורך להדר בהם. הן אמת נכון הדבר שיש מצוה לאכול בשבת מאכלים מענגים כפי שמובא בשוע"ר (רמב, ב) "לכך יש להרבות בבשר ויין" (ובסימן רנז, יג) מוסיף ש"מצוה להטמין לשבת כדי שיאכל חמין בשבת כי זהו מכבוד ועונג שבת". אבל זה עדיין לא אומר שצריך לאכול את כל הצ'ולנט, וכך גם לגבי שינה – שינה בשבת תענוג, וכמו שמביא בשוע"ר (רפא, א) "נוהגים לאחר (לביהכנ"ס) יותר מבחול משום שהשינה היא עונג שבת" ולכן ישנים קצת יותר מאוחר בשבת בבוקר אבל לא צריכים להדר בזה, וכמו שהרבי אומר (בשיחת כ' אב תשט"ו, 'תורת מנחם' י"ד עמ' 252 ): "מצוות שהגוף נהנה מהם כמו מצוות שבאכילה ושתיה בהם לא צריכים להיות מונח בכל מהותו, שכן צריכים לידע שבמקום שבו מסתיימת המצוה מתחיל ענין הרשות ולאח"כ בא גם ענין האיסור".
אבל כאן ישנה הוראה נפלאה, כל יהודי הוא פועל בעולמו של הקב"ה – כי תבוא בכרם רעך "רעך זה הקב"ה", ולכן כשאדם עושה את עבודתו הקב"ה מתיר לו לאכול תוך כדי עבודה, הוא יכול להנות מעולמו של הקב"ה "כרמי שלי" אבל יש לזכור ולהזהר "לא להגזים", לאכול – כן, אבל לא לעבור את הגבול (ראה גם בשיחת תצא תשמ"ה עמ' 2894 ) כי אז לא בטוח שהמעביד שלו ירצה להמשיך להעסיק אותו, ואף אחד לא מעוניין להיות מפוטר מעבודתו בעולם חלילה, ואדרבה, אם הוא יהיה עובד הגון וטוב ויוכיח את עצמו כמי שטובת העסק עומדת לנגד עיניו הוא עשוי להתקדם בעסק ולהפוך ביום מן הימים לעובד בכיר עד לשותף בעסק...
וזהו באמת התכלית של יהודי להפוך שותף להקב"ה במעשה בראשית.