בביתו של רב גדול, לילה אחד בשעה שלוש לפנות-בוקר אשתו שומעת קול בכי מכיוון חדר המדרגות. היא העירה את בעלה ואמרה לו שהיא שומעת בכי של נערה מאחורי הדלת, והוא הורה לה לפתוח מיד את הדלת.
אל הבית נכנסה נערה צעירה שנישאה לפני ימים ספורים, עדיין בתוך ימי השבע ברכות שלה. הרב שאל אותה איפה החתן שלה, והיא השיבה שהוא ברח...
הרב דובב אותה ועד מהרה התוודע לסיפורה הקשה: היא בת לאם חד-הורית, גדלה בשכונה דתית כל חייה, וכשהגיעה לעונת השידוכים הציעו לה בחור ישיבה, ואכן הכל הלך למישרין. הבחור שאל אותה על אביה והיא אמרה לו שהוא נמצא בחו"ל מזה שנים ארוכות והוא כבר לא חלק מהחיים שלה, ובעצם היא מעולם לא פגשה אותו.
הם התחתנו לפני ימים ספורים, אך אמש הגיעה אל החתן "נשמה טובה" כלשהי וגילתה לו 'בסוד' שאבי הכלה אינו אלא ערבי. כשהוא שמע זאת, הוא התרגז מאד, אך מעל לכל חש מרומה. הוא התרגז על כלתו שלא סיפרה לו את האמת, הוא בא הביתה, ארז את מעט מטלטליו ועזב את הבית בטריקת דלת, וכעת היא עומדת בוכיה מול הרב.
הרב התעניין אצל הכלה היכן היא חושבת שהחתן עשוי להמצא בשעה זו, והיא נתנה לו כמה כתובות אפשריות, אצל הוריו או אצל חבריו וכיו"ב. הרב העיר את אחד מעושי-דברו, חברהמ'ן שיודע להזיז דברים, והורה לו לנסות למצוא את החתן דנן, "אסור שיעבור לילה אחד שהוא לא יהיה לצד כלתו הצעירה, יש לעשות הכל כדי לאתר אותו!" הורה הרב. אותו יהודי אכן השקיע מאמצים מרובים ותוך שעה וחצי החתן היה בבית הרב.
החתן טען באוזני הרב שהכלה שיקרה לו בפרט כל-כך חשוב ומשמעותי מיד בתחילת הנישואין, ואם-כן כיצד הוא יכול לבנות איתה חיים שלמים שבנויים ומושתתים על אמון בסיסי ויסודי. הרב השיב לו שהיה מותר לה לעשות זאת ואף נימק את דבריו.
לפני כ 0011- שנה חי בעיראק חכם תלמודי בשם רבא. הוא היה בזמנו ראש הישיבה הגדול ביותר בבבל והיו לו אלפי תלמידים. מסופר בגמרא שפעם בא אליו בחור צעיר - בן לאמא יהודיה ואבא נכרי - שהתקשה למצוא שידוך הגון משום שאף אחד לא רצה להתחתן איתו בגלל ייחוסו. אמר לו רבא: "גלי" - צא לגלות למקום שלא יכירוך ויתנו לך בת ישראל כשרה )יבמות מה - רש"י(.
אם-כן - כך אמר הרב לחתן דנן - העובדה שהכלה שלך שיקרה בפרט הזה עדיין לא הופך אותה לשקרנית. לאחר שכנועים רבים הסכים החתן לחזור הביתה לכלתו הטריה, והם שוב רקדו ושמחו כאילו היתה זאת החתונה הראשונה.
(הרב זושא גרינברג, אוהיו)