בשנת תשע"ד עיתונאי יהודי בשם סטיבן סוטלוף, נכד לניצולי שואה שחי בישראל במשך כמה שנים נתפס ע"י אנשי דעע"ש בעירק ואחרי כמה שנים הם רצחו אותו הנקודה המעניינת היא שבן ערובה אחר ששהה אם סוטלוף בשבי ושוחרר, סיפר שסוטלוף הצליח לצום ביום כיפור, מבלי שהדבר יתגלה לשוביו. הוא אמר להם שהוא חולה ולא מעוניין לאכול למרות שבאותו יום הוגשו להם ביצים.
שוב רואים כיצד מתגלים בעם היהודי כוחות לא משוערים. אדם עם רקע כמו שלו, שלא למד ב"חדר" ונמצא בשבי בידיהם של חיות טרף, מוסר את נפשו כדי לצום ביום הכיפורים.
אותו חבר המשיך וסיפר שהוא היה מתפלל בכל יום לכיוון ירושלים. אנו עומדים ומשתאים מהיכן מגיעים לאדם כוחות נפש כאלו. במצב של שבי שגרוע יותר ממוות, הוא מוטרד מהצורך למצוא את הכיוון של ירושלים כדי להתפלל לשם.
וזה מביא אותנו לפרשת השבוע, והפעם נתחיל מהסוף.
בפרשתנו, פרשת כי תצא, בסוף הפרשה אומרת התורה "זכור את אשר עשה לך עמלק". מה עשה עמלק? מיד אחרי שיצאו ממצרים, עוד לפני שהגיעו להר סיני, עם ישראל הותקף ע"י עמלק. הם עוד לא הספיקו להתאושש מהסבל במצרים, והנה עמלק כבר מתקיף אותם. ולכן "והיה בהניח ה' אלוקיך לך מכל אויבך תמחה את זכר עמלק מתחת השמים" (דברים כה, יט). כלומר, אסור להשאיר מהם זכר.
כמה פסוקים לפני זה, גם כן בפרשתנו, התורה מצווה אותנו "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו" (דברים כג, ח).
נשאלת השאלה, מדוע התורה אוסרת עלינו לתעב את העם המצרי, בעוד שאת עמלק צריך להכחיד ולא להשאיר ממנו שום זכר. לכאורה היה צריך להיות הפוך: המצרים העבידו אותנו בפרך במשך שמונים שנה, והם השליכו תינוקות של בני ישראל ליאור, ופרעה היה מתרחץ בדמם של התינוקות וכו' וכו'
ואילו מה אירע עם עמלק? הם באו והתקיפו את בני ישראל, ויהושע יצא וניצח אותם במלחמה. ואם-כן, לכאורה היה מקום יותר להכחיד את מצרים ולשכוח את כל הסיפור עם עמלק. מדוע התורה מצוה אותנו להכחיד אותו, ואילו את המצרים אסור אפילו לתעב?! המשנה בפרקי אבות אומרת: כל אהבה שהיא תלויה בדבר – בטל דבר בטלה אהבה, ושאינה תלויה בדבר – אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה שהיא תלויה בדבר זו אהבת אמנון ותמר, ושאינה תלויה בדבר זו אהבת דוד ויהונתן" (אבות ה, טז).
המשנה מלמדת אותנו שישנם שתי סוגי אהבות: יש אהבה חולפת שנובעת ונוצרת מפני סיבה מסוימת, ובאותו רגע שהסיבה נעלמת – גם האהבה מתפוגגת יחד איתה. אולם כאשר מדובר באהבה שאינה תלויה בסיבה כזאת או אחרת, זוהי אהבה נצחית שאינה מתאיידת לעולם.
כדי להמחיש מהי אהבה חולפת, המשנה נוקטת בדוגמא של אהבת אמנון ותמר: שניהם היו ילדיו של דוד המלך, אבל לא מאותה אם. לדוד המלך היו כמה נשים; אשה בשם מעכה ילדה לו את תמר, ואילו אמנון היה בנה של אשה אחרת: אחינועם היזרעאלית. בשל יופייה של תמר, אמנון חשק בה. אהבתו אליה הייתה כ"כ עזה, עד שהוא נחלה בשל כך. כאשר חברו התעניין מה מעיק לו, סיפר לו אמנון פשר דבר. החבר הציע לו: עשה את עצמך חולה על ערש דוי, אביך דוד המלך יבוא בוודאי לבקר אותך, ואז תבקש ממנו שאחותך תמר תבוא לטפל בך ולסעוד אותך בשעת החולי. אמנון אכן עשה כדבריו, דוד המלך בא לבקרו, הוא ביקש את עזרת תמר, והכל עבד לפי התכנית. כאשר תמר באה לסעוד את אחיה בחוליו, הוא תפס אותה ורצה לבצע בה את רצונו. אבל היא אמרה לו "אל תענני כי לא יעשה כן בישראל אל תעשה את הנבלה הזאת". אבל אמנון "לא אבה לשמוע בקולה ויחזק ממנה ויענה".
מיד לאחר מכן כתוב "וישנאה אמנון שנאה גדולה מאד כי גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה", והוא סילק אותה מביתו. תמר יצאה מביתו בוכיה, דוד שמע על כך ורגז מאד. בסופו של דבר, שנתיים לאחר מכן, אחיה אבשלום נקם את כבוד אחותו והרג את אמנון (שמואל ב פרק יג).
את הסיפור הזה מביאה המשנה כדוגמא לאהבה שתלויה בדבר. ברגע שהסיבה החיצונית בטלה – בטלה גם האהבה. אמנון לא באמת אהב את תמר, הוא אהב את עצמו. לו היה אוהב באמת את תמר – היה מכבד את רצונה ומתחשב בה, ולא היה עושה את מה שעשה.
לאידך גיסא, מביאה המשנה דוגמא לאהבה אמיתית, זאת אהבת דוד ויהונתן:
יהונתן היה בנו בכורו של שאול המלך, ובאופן טבעי הוא היה צריך למלוך תחתיו. לפתע צצה דמות חדשה, רועה צאן בלתי מוכר בשם דוד בן ישי, שקיבל את פרסומו כאשר הרג את גוליית. הוא בא לבית שאול ושם יהונתן פגש אותו. מה קרה באותה פגישה? "ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד ויאהבהו יהונתן כנפשו" (שמואל א, יח, א).
כשיהונתן פגש לראשונה את דוד, הוא מיד נקשר אליו ואהב אותו אהבת נפש. הוא לא שאל את עצמו האם הדבר הזה כדאי ומשתלם לו או מה יצא לו מכך. זו היתה אהבה ללא תנאים.
אהבה כזאת אנו מוצאים בין הורים לילדיהם. אבל יהונתן לא היה אבא של דוד. זו היתה אהבה עד כדי מסירות נפש וויתור על הכל. כידוע ששאול שנא את דוד ורדף אחריו להורגו, ויהונתן תמיד ניסה להגן עליו, עד ששאול אמר לו במפורש: "כי כל הימים אשר בן ישי חי על האדמה לא תכון אתה ומלכותך" – הרי הוא המתחרה שלך! אני נלחם עבורך! ובכל זאת, יהונתן היה מוכן לוותר על הכל עד שהוא אמר לדוד "אתה תמלוך על ישראל ואנכי אהיה לך למשנה". זאת אהבה שנותנת את הכל ללא גבולות עד למסירות נפש ממש (ראה שיחת ש"פ .( בחוקותי תשל"ג, 'שיחות קודש' כרך ב עמ' 146
כמו שישנם שני סוגי אהבה, ישנם גם שני סוגי שנאה. ישנה שנאה שתלויה בדבר, שהיא באה מחמת סיבה, וממילא כ"שבטל דבר" בטלה השנאה. אך יש שנאה שאינה תלויה בדבר, אין לה שום סיבה לטעם, אלא שנאה לשם שנאה גרידא, ולכן השנאה הזאת לא בטלה לעולם.
בתחילת חומש שמות, אנו קוראים שפרעה אמר לבני עמו: "הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ". זוהי שנאה שנובעת מתוך סיבה הגיונית. אפשר להתווכח האם זו סיבה אמיתית או דמיונית, אבל הצרות שהמצרים עשו לבני ישראל נוצרו מתוך פחד שהם מתרבים ועשויים להשתלט על ארצם. ולפיכך, כאשר בטלה הסיבה – בטלה השנאה. וזו הסיבה מדוע אין הכרח לשנוא את המצרים לצמיתות, ואדרבה, אסור לתעב אותם.
משא"כ אצל עמלק, היתה זו שנאה ללא שום סיבה וטעם. עם ישראל היה רחוק ממנו, הם לא הלכו לכיוון שלו ולא היתה להם שום תכנית להתקרב אליו או להתקיף אותו. עמלק הגיע משום-מקום בכוונת מכוון כדי להלחם בישראל, פשוט מתוך שנאה שאין לה שום הסבר ושום סיבה הגיונית, "חוצפא בלא תגא". ולכן התורה אומרת ששנאה כזאת אין לה שום תקנה ושום רפואה.
הדרך היחידה להתפטר משנאה כזאת היא רק ע"י הכחדה גמורה, לא להשאיר "זכר" מעמלק, שכן זו שנאה שאינה בטלה לעולם, ולכן חייבים להכחיד ולקעקע אותה לחלוטין (מאת הרב סאקס).
אנו עומדים כעת בחודש אלול שהר"ת שלו הוא: אני לדודי ודודי לי. מובא בספרי חסידות שבחודש הזה מתגלה האהבה הגדולה של הקב"ה לעם ישראל שהיא אהבה שאינה תלויה בדבר. זוהי אהבה שלא תלויה בשום סיבה חיצונית, והיא לא כרוכה בעובדה האם אנחנו טובים יותר או פחות, שכן זוהי "אהבת עצמית" שלמעלה מטעם ודעת. הקב"ה אוהב אותנו כמו שאבא אוהב את בנו, בלי לתלות זאת בסיבה, ולכן אהבה זו אינה בטלה לעולם.
האהבה הזאת נוטעת ומגלה בנו – "כמים הפנים לפנים" – את האהבה החוזרת שלנו אל הקב"ה, שגם היא עולה לרמה של אהבה שאינה תלויה בדבר. כשיהודי כמו סטיבן סוטלוף שנמצא בשבי בידיהם של הטרוריסטים האכזריים ביותר שקיימים בימינו, ומכל מקום, הוא מוסר את נפשו כדי לצום ביום כיפור, אין ספק שזה נובע מתוך אהבה עצומה שהיא למעלה מטעם ודעת.
כשיהודים באים לבית הכנסת ביום כיפור, הם בעצמם לא יודעים מדוע רגליהם מובילות אותם לשם. ישנם יהודים שמגדירים את עצמם כאתאיסטים ובכל זאת הם באים לבית הכנסת. מאיפה זה נובע? משום שמתגלה בהם אותה אהבה שלמעלה מטעם ודעת, הם לא זקוקים לסיבות והסברים, ולכן כולם רצים לבית הכנסת ומקבלים חיבוק מבורא עולם.