דרשת הלכה: דיני תפילת הדרך (א)

נמצא שתפילת הדרך, מלבד היותה בקשת רחמים לשמירה בדרך, היא גם נטילת רשות מהקב"ה על היציאה לדרך.

בהמשך², מביאה הגמרא את דעתו המעניינת של אביי, שגם מי שנוסע לבדו, צריך להתפלל בלשון רבים, ולומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתוליכנו לשלום.

הטעם לתפילה בלשון רבים, מסביר רש"י על אתר: "שמתוך כך תפילתו נשמעת".

דבר מרתק בנוסח תפילת הדרך הוא, שעל פי תורת הסוד³ יש לומר את המשך הברכה ['ותתנני לחן ולחסד ולרחמים'] בלשון יחיד בדווקא.

על אחד מפוסקי זמננו⁴ מסופר שכאשר נשאל פעם האם יש צורך להתפלל תפילת הדרך בנסיעה מירושלים לתל אביב, השיב: "פרק תהלים אף פעם לא יזיק"..

בשיעור שלפנינו נתמקד מתי על פי הלכה מתחייבים באמירת תפילת הדרך, באלו מקרים קיימות מחלוקות גדולות בנושא זה בין ה'פוסקים האשכנזים' ל'פוסקים הספרדים', ומתוך כך גם נבין מדוע יש מקום לשאול האם צריך לברך בדרך בין ירושלים לתל אביב.

הלכה למעשה

מתי אומרים?

תפילת הדרך נאמרת רק כאשר מרחק ההליכה הוא יותר מפרסה⁵ [כ3.8 קילומטר לשיטת הגר"ח נאה], וזמן ההליכה המשוער הוא 72 דקות. הטעם לקביעת שיעור זה הוא כי בדרך כלל אין חיות רעות וליסטים סמוך לעיר, ורק לאחר שמתרחקים מן העיר כשיעור זה, באים למקום סכנה⁶.

נחלקו הפוסקים לגבי אדם שמשך זמן נסיעתו נמשך פחות מ72 דקות, אך עובר מרחק גדול יותר מפרסה. דעת ה'משנה ברורה'⁷, וכן הסכימו רוב הפוסקים, שמשערים לפי אורך הדרך, ולא לפי משך זמן הנסיעה.

גם אם נוסע חצי פרסה עד ליעד, ולאחר מכן חוזר שוב מרחק של חצי פרסה – צריך לברך⁸.

אבל יש מהפוסקים הספרדים ⁹ שכותבים שמשערים את הנסיעה (בין ברכבת ובין באוטובוס וברכב פרטי) אם היא במשך זמן של 72 דקות. ורק אם יש שיעור זה, אזי מברך תפילת הדרך וחותם בשם ומלכות. [ואף אם יש נוסע סמוך למקומות יישוב, כדלהלן, יברך]. אבל אם נוסע מעיר לעיר, ומשך נסיעתו אורך פחות משיעור זה, לא יברך בשם ומלכות.

באם יש מקום ישוב הקרוב לדרך במרחק של פרסה אין אומרים תפילת הדרך¹⁰. 'מקום ישוב' לענין זה כולל גם מחנות צבא, ביתן שמירה, וכדומה.

ולכן, רבים פוסקים שכיום, ברוב הנסיעות בתוך ארץ ישראל, אין אפשרות לברך תפילת הדרך, כיון שבכל מקום יש יישוב בטווח של פרסה.

וכן פסק בספר 'הליכות שלמה'¹¹ בשם הגרש"ז אויערבך שבנסיעה מירושלים לבית שמש או לבני ברק אין לומר תפילת הדרך בשם ומלכות. 

לאידך, ישנם רבים הסוברים שצריך לברך בשם ומלכות, גם כאשר נמצאים סמוך ליישוב, כיון שכיום עיקר הסכנה בדרכים היא מן התאונות, וסכנה זו אינה שונה בין מקום הסמוך ליישוב למקום הרחוק מן היישוב. וכן פסק בספר תהילה לדוד¹².  

זמן אמירת תפלת הדרך היא רק לאחר שהתרחק מרחק של 70 אמה, [כ35 מטר] מהבית האחרון בישוב¹³.

כאשר נוסע וחוזר באותו היום (היינו עד עלות השחר של היום הבא), אינו מברך על הנסיעה חזור, וברכתו הראשונה פוטרת את כל נסיעות היום, אא"כ היה בדעתו לשוב לביתו ולא לצאת עוד.

מי אומר תפילת הדרך?

על פי ההלכה¹⁴ אמירת תפילת הדרך היא חובה על כל אחד ואחד. לכן, על היוצא לדרך לומר את התפילה בעצמו, או לשמוע מפי אחר ולענות אמן על תפילתו.  

לכן¹⁵, אין אפשרות לצאת ידי חובה ע"י שמיעת התפילה ברמקול¹⁶.

גם היוצאים לנסיעה שהיא לצורך מצווה, כגון הנוסע לקנות שופר או סוכה, חייב באמירת תפילת הדרך¹⁷. ואע"פ שאמרו חז"ל ש'שלוחי מצווה אינם ניזוקים', מכל מקום, זה רק במקום שלא מצוי היזק, אבל במקום בו ההיזק מצוי ["שכיחא היזקא"], אין הבטחה ששלוחי המצווה לא יינזקו, וגם עליהם מוטלת החובה לומר תפילת הדרך.

גם הנוסע בשבת לצורך פיקוח נפש אומר תפילת הדרך¹⁸.

אונן הפטור ממצוות וברכות חייב בברכה זו¹⁹, כיון שהיא בקשת רחמים, ולכן יבקש מאחר שיוציאנו ידי חובה. ואם אין אחר שיוציאו ידי חובה - יברך בעצמו²⁰.

מלווי המת חייבים בברכה זו. אבל אם יושבים ליד המת, אסורים לברך משום לעג לרש, ולכן ירדו מהמכונית ויברכו. ואם יודעים שאין באפשרותם לרדת מהמכונית, יברכו קודם היציאה לדרך²¹.

גם מי שהולך ברגליו ממקום למקום, ומתקיימים בו התנאים המחייבים, חייב בתפילה זו.

כיצד אומרים תפילת הדרך?

לכתחילה רצוי לעצור מהליכתו ולעמוד בשעת אמירת התפילה²²

טעם העמידה הוא משום שכך יוכל להתרכז היטב בתפילתו²³

במקום סכנה – אין לעצור בשביל לברך, אלא ימשיך בדרכו ויברך²⁴.

אם יושב במכונית, אינו צריך לרדת מהמכונית, אלא די בכך שיעצור מנסיעתו²⁵, כדי שיהא מרוכז בברכה. וכן אם אינו הנהג - אינו צריך לעצור, כי יכול להתרכז בברכה תוך כדי נסיעה. אך דעת הרוקח היא²⁶ ש"מצווה לאומרו מעומד". ולפי זה, אם נוסע באוטובוס ויכול לעמוד – יעמוד על מקומו²⁷.

בשלחן ערוך מביא²⁸ שהמהר"מ מרוטנברג נהג לברך תפילת הדרך לתפילת "יהי רצון .. שתרגילנו בתורתך.." המסתיימת במילים "הגומל חסדים טובים לעמו ישראל", כדי שתהיה ברכה הסמוכה לחברתה, אך ראה הערה²⁹. כך גם מסופר לגבי נסיעתו של כ"ק אדמו"ר לביקור בקעמפ גן ישראל, שהציע הר"ש לויטין ז"ל לרבי לטעום משהו כדי להסמיך תפילת הדרך לברכה והרבי ענה שאין צריך ['בנאות דשא', עמודים 74; 84].

סיכום

• תפילת הדרך היא בנסיעה האורכת יותר מ72 דקות. פחות מכן: דעת הפוסקים האשכנזים לברך, ודעת הפוסקים הספרדים שלא לברך.
• דרך הסמוכה למקום יישוב [כפרסה] – דעת הפוסקים האשכנזים שלא ייברך, ודעת הפוסקים הספרדים לברך, כיון שהסכנה כיום הינה מתאונות הדרכים.
• לגבי נהג האוטובוס מירושלים לתל אביב: אם הולך לפי פסקי אשכנז –יאמר בלא שם ומלכות, כיון שהדרך סמוכה ליישוב. אם לפסקי ספרד – יברך כדין, כיון שקיים חשש תאונה.
• תפילתו קודם יציאתו לדרך בשחרית, פוטרת את כל היום. אלא אם כן היה בדעתו לסיים את עבודתו, ובאופן לא מתוכנן התבקש לבצע נסיעה נוספת ולצאת מן העיר, ויש בסך נסיעתו 72 דקות, - יברך

הערות: