השבוע הסתיים בישראל מבצע "צוק איתן" שנמשך שבועות ארוכים שבמהלכם התחוללה לחימה קשה בין ישראל וארגון החמאס הטרוריסטי. אחד הדברים המפעימים שהתרחשו במהלך המבצע הוא העובדה שישראל קלטה פצועים פלסטינים חפים מפשע והעניקה להם טיפול רפואי.
אני רוצה לספר לכם על ארגון דומה שקיים בירושלים בשנים האחרונות.
בירושלים ישנו יהודי בשם אלי ביר. בשנת 1978 הוא היה ילד קטן והיה עד לפיצוץ של אוטובוס ל"ע. הוא הבחין באדם זקן ששכב על הרצפה והתחנן לעזרה, אבל הוא היה אז רק ילד קטן בן שבע, ומרוב פחד הוא ברח מהמקום.
כשהוא התבגר קצת הוא החליט שהוא מוכרח לסייע לאנשים שנמצאים במצבים דומים. הוא E.M.T. למד להיות – מתנדב שמצטרף לאמבולנס ומושיט עזרה ראשונה לנפגעים וכיו"ב. בגיל 15 הוא כבר התנדב במשך שנתיים והוא אכן עזר להרבה אנשים. אבל הוא שם לב שפעמים רבות כאשר הם נקראו להציל חיים – הם הגיעו מאוחר מידי. מצב התנועה בירושלים הוא נורא ואיום ופעמים רבות האמבולנסים נתקעים בפקקי תנועה ולא מצליחים להגיע בזמן כדי להציל חיים.
באחת הפעמים סיפר אלי ביר שהם קיבלו קריאה על ילד בן שבע שנחנק תוך כדי אכילת נקניקיה, אולם הם היו בצד השני של העיר. הם השתדלו להגיע מהר, אבל לפועל הם הגיעו כעשרים דקות מאוחר יותר. הם ניסו להחיות את הילד, ואז נכנס רופא שגר בשכנות, בדק את הילד ואמר שזה כבר מאוחר מדי. באותם רגעים חשבתי לעצמי – הוא סיפר – שאם אותו רופא שכן היה שומע מיד על המקרה הוא היה יכול להציל את הילד. באותו רגע החליט אלי ביר ביחד עם חבריו המתנדבים במגן דוד אדום שהם יקימו קבוצה של מתנדבים בשכונה שלהם וכך הם יהיו מיד במקום כאשר יצטרכו להושיט עזרה ולהציל חיים.
הוא פנה לאחראי על מד"א באיזור שלו וביקש ממנו שכאשר הוא מקבל קריאה לעזרה מהשכונה שלהם – שיודיע מיד לקבוצה הזאת באמצעות ביפר והם מיד יגשו לשם במהירות האפשרית. האחראי של מד"א שמע את הדברים, אבל גיחך וצחק עליו. הוא אמר לו: אנחנו לא מחפשים עצות ורעיונות. לך ללמוד ילד, או שתפעיל דוכן פלאפל, וזרק אותו מהמשרד.
אבל ליהודים יש חוצפה טיפוסית, והוא החליט שהוא רוכש משדרים מיוחדים והוא יקשיב בעצמו לקריאות שמתקבלות במד"א ואם הוא ישמע קריאה מהשכונה שלו – הוא ימהר לרוץ לשם. הוא וחבריו המתנדבים חילקו ביניהם את השעות של ההקשבה למשדרים. כבר למחרת הוא שמע קריאה שהתקבלה מהרחוב הסמוך על תאונה שבה היו מעורבים כמה אנשים.
הוא רץ לשם במהירות והוא הבחין באדם זקן שוכב על הארץ ודם רב יורד מצווארו. הוא הוריד מהר את הכיפה שלו ועם כוח רב הצליח לעצור את שטף הדם. כשהאמבולנס הגיע רבע שעה מאוחר יותר – הוא העביר להם אדם חי. יומיים לאחר מכן הוא הלך לבקר אותו והזקן חיבק ונישק אותו על כך שהציל את חייו. החוויה הזאת נתנה לו את הדחיפה להקים את "איחוד הצלה" שבנוי כולו ממתנדבים שכל אחד מהם מוכן לעזוב את הכל באמצע החיים ולרוץ להציל חיי אדם בכל שעה ובכל מקום.
"איחוד הצלה" רכש אופנועים מיוחדים שעליהם יש את כל הציוד שיש באמבולנס חוץ מאלונקה, לכל אחד מהמתנדבים יש במכשיר הסלולרי שלו את הטכנולוגיה שמאפשרת להם לדעת מהי הדרך הקצרה והמהירה ביותר להגיע למקום הקריאה. הם הצליחו להגיע למצב שלוקח להם שלוש דקות בלבד מאז שהגיעה הקריאה ועד שהמתנדבים מופיעים בשטח כדי להגיש עזרה ראשונה. ואכן הם מצילים בפועל חיים של מאות אנשים בכל שנה, וכשסוף-סוף האמבולנס מופיע הם מעבירים אליו פציינט חי ב"ה.
לפני כמה שנים קיבל אלי ביר טלפון משני ערבים מוסלמים שגרים במזרח ירושלים שבו הם ביקשו להפגש אתו. אחד מהם סיפר שאביו קיבל התקפת לב ועד שהאמבולנס הגיע הוא גווע בידיו. הלה ביקש להקים ארגון 'הצלה' גם בירושלים המזרחית ושהם יהיו חלק ממערך ההצלה הכללי שפועל בישראל. אלי ביר הביע את הסכמתו והוא גילה שהפרויקט הזה מאחד יהודים וערבים למשימה אחת ששמה הצלת חיים.
אלי ביר עצמו סיפר שלאחר מכן, כאשר אביו קיבל התקף לב, אחד ממתנדבי ההצלה הראשונים שהגישו לו עזרה היה מתנדב ערבי.
הארגון הזה קיים ופועל כיום בכל ארץ ישראל, ומשם העתיקו אותו למדינות נוספות, כולל בהודו הרחוקה. הכל נובע מתוך אותה תחושת אחריות הדדית שפועמת בלבם של אנשים טובים שדואגים לשכניהם ולסביבה שהם גרים בה.
את הרעיון הזה שצריך לקחת אחריות ולדאוג לכל המתרחש סביבנו אנחנו מוצאים בפרשת השבוע שלנו, פרשת שופטים.
בסוף הפרשה אנחנו קוראים על "עגלה ערופה". התורה מצווה "כי ימצא חלל באדמה... לא נודע מי הכהו" – נמצא הרוג מונח על אם הדרך ולא יודעים מי הרג אותו. בית הדין הגדול שבירושלים שולח משלחת של חמשה דיינים שמודדים מהי העיר הקרובה ביותר למקום שבו נמצא החלל. ואז זקני העיר ההיא לוקחים עגלת בקר, מורידים אותה אל הנחל ועורפים אותה שם, "וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם... וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו".
כולם מכירים את הביטוי "אני רוחץ את ידי מפרשה זו", שמשמעותו היא שאני לא אשם בסיפור הזה כלל וידיי נקיות. הביטוי הזה מגיע מן התורה, מהפרשה הזו, שהזקנים רחצו את ידיהם כאות וסימן שהם לא נושאים באשמה על הדם שנשפך.
רש"י על הפסוק שואל מיד: "וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה". רש"י מבאר, שכמובן אף אחד לא חושד בזקני בית הדין שחס וחלילה הם הרגו מישהו, אלא שבמובן הרחב יותר בית הדין הם האחראים לכך שלא יתרחשו מקרים שכאלו. אילו הם היו דואגים לאוכל ולשמירה לעוברים ושבים ולא היו מאפשרים לרוצחים להתהלך חופשי – הרי שלא היו קורים מקרים שכאלה. ולפיכך עליהם להביא כפרה ולהודיע שהם מצדם עשו הכל כדי שזה לא יתרחש.
אבל אין זו רק האחריות של זקני בית הדין של אותה עיר. אלא התורה ממשיכה ואומרת "כפר לעמך ישראל" – הרא"ש מסביר שרואים מכאן שכאשר יש חלילה מקרה של רצח בעם ישראל הרי שזאת האחריות הקולקטיבית של כל יהודי בכל מקום שהוא, ולכן צריך לבקש כפרה כללית עבור כל עם ישראל.
מהי ההוראה עבורנו כיום בשנת 2014 , כשאנחנו לא גרים בארץ ישראל ואנחנו לא נמנים בין זקני בית הדין וכו'.
אומר הרבי שההלכה של עגלה ערופה מלמדת אותנו שעלינו לחוש תחושת אחריות עבור כל יהודי שנמצא "חלל בשדה" במובן הרוחני ר"ל. בתורה כתוב "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום", כלומר, שכל יהודי שקשור לה' הוא חי. אך לצערנו ישנם יהודים רבים שהם אבודים ואין להם קשר גלוי ליהדות, ולנו אין את האפשרות לומר שזאת לא הבעיה שלנו, .( אלא זאת האחריות של כל אחד ואחד מאיתנו (ראה 'התוועדויות' תשמ"ז כרך ב עמ' 177 בהתוועדות פורים תשמ"ז ('התוועדויות' תשמ"ז כרך ב עמ' 618 ) הרבי דיבר על כך שבעיר ניו יורק עצמה נמצאים אלפי ילדים יהודיים שלא מקבלים שום חינוך יהודי. הרבי ציטט ממגילת איכה ביטוי שמגדיר את החשיבות של ילד יהודי: "בני ציון המסולאים בפז" (איכה ד, ב) – "פז" זה זהב. בזהב עצמו ישנו כמה סוגים זה למעלה מזה, ו"פז" הוא סוג הזהב היקר ביותר ('שיחות קודש' תשמ"א כרך א עמ' 386 ). ואם-כן, שאל הרבי מתוך כאב, הייתכן שאף אחד לא עושה שום דבר כדי לדאוג ש"המסולאים מפז" יקבלו חינוך יהודי הולם.
עלינו להצטרף אפוא לחברת "הצלה" רוחנית, ולא להמתין עד שיקראו לנו לאירוע של פיגוע ל"ע. עלינו ללכת ביוזמתנו ולמצוא את אותו ילד יהודי שאפילו לא יודע שהוא זקוק לעזרה ולקשר אותו בדרך כזאת או אחרת ליהדות. לשם כך אין צורך באופנועים או חליפות כתומות של מתנדבים, אלא עם קצת רצון טוב אפשר לקשר ולחבר ילדים יהודיים רבים לעם היהודי.