שני צדדים למטבע (הבר)

מבוסס על לקוטי שיחות לד/82

פתיחה: היד והלב

מספרים על אדם שהגיע אל הרופא ואמר לו: יש לי בעיה בלב.

בתגובה, הרופא לקח את היד של המטופל ובדק את הדופק.

שאל המטופל: אבל הבעיה שלי היא בלב, מדוע אתה בודק את היד?

השיב הרופא: כאשר נבדוק מה קורה ביד, נבין מה קורה בלב.

דילמה: צדקה – לב או יד?

בדומה לכך, כאשר מדברים על מצוות צדקה, אפשר לשאול האם המצוה היא בלב או ביד?

מצד אחד אפשר לומר שמצוות הצדקה היא  בלב. העיקר זו הכוונה, הרגש, מאור הפנים והרצון הטוב של האדם שנותן;

מצד שני אפשר לומר שמצוות הצדקה היא ביד. העיקר זו הנתינה בפועל, זה סכום הכסף שמגיע לידי העני, ואילו התחושות בליבו של הנותן פחות חשובות.

פתוח תפתח – המצוה בלב של הנותן

ובכן, מורי ורבותי, מסתבר שלמטבע יש שני צדדים. בפרשת השבוע מופיעה מצוות צדקה בשני פסוקים. כל אחד מהם מלמד על צד אחר של המטבע.

בפסוק הראשון נאמר "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך, כי פתוח תפתח את ידך לו". כאן הדגש הוא על פתיחת הלב והיד של הנותן. אל תסגור את הלב, אל תהיה אטום לשוועתו ולקשייו של הזולת. פתח את ליבך אליו, וממילא ידך תתן לו את הצדקה. הצדקה היא סוג של טיפול ללב שלך, של הנותן. הטיפול נעשה באמצעות היד, אבל הוא מכוון בעיקר ללב.

סיפור: חור בלב

זה מזכיר לי סיפור על בעל התניא, שהלך יחד עם הצדיקים רבי מנחם מענדל מויטבסק ורבי לוי יצחק מברדיטשוב לאסוף כסף עבור חתן וכלה יתומים. בדרכם הגיעו לוילה, או יותר נכון לארמון של יהודי עשיר גדול.

הרבה כסף היה ליהודי הזה. הבעיה ה"קטנה" הייתה, שכגודל העשירות שלו, כך גודל הקמצנות שלו. ליצני העיירה אמרו בכאב שלאיש יש לב מאבן – הוא לא היה מוכן לתת צדקה לאף אחד, גם כאשר נתבקש לעזור במקרים קשים במיוחד. מנהגו היה לתת אגורה שחוקה מנחושת לכל מי שפונה אליו. כמובן, שכולם היו מחזירים את המטבע בחזרה.

כאשר בעל התניא נכנס אליו עם שני הצדיקים, שמע העשיר הקמצן את הסיפור והבטיח לעזור. הוא פתח את הארנק ונתן את אותה אגורה שחוקה מנחושת. הצדיקים כבר רצו לזרוק לו את האגורה בחזרה, אבל אדמו"ר הזקן לקח את האגורה, ואמר במאור פנים לקמצן "יישר כוח גדול, תזכה למצוות", ופנה לצאת מהבית.

והנה, הקמצן רודף אחרי הצדיקים ואומר "תסלחו לי, אני רוצה לתת עוד קצת צדקה". ונתן עוד חופן מטבעות. אמר בעל התניא "יישר כוח גדול, תזכה למצוות".

רק יצאו הצדיקים מהבית, והקמצן דולק אחריהם, ובידו שקית מטבעות זהב: "אני רוצה לתת את מלוא הסכום הנדרש".

שאלו אחר כך את בעל התניא מה בדיוק התרחש כאן, איך קרה שהקמצן הזה נתן סכום כה גדול. והשיב בעל התניא: ליבו של האיש היה אטום. כיון שאף פעם לא הסכימו לקחת ממנו את האגורה מנחושת, ליבו המשיך להיות אטום והוא לא יכל לתת צדקה. כאשר לקחתי ממנו את האגורה, עשיתי לו חור בלב. או אז, הוא התחיל להרגיש בצער של הזולת, והתחיל לרצות לתרום יותר. כאשר לקחתי בפעם השניה, החור התרחב בלב שלו, עד שבסופו של דבר ליבו נפתח לגמרי והוא נתן את מלוא הסכום.

זה הרעיון של הפסוק הראשון "פתוח תפתח" – פתח את הלב שלך אל מצוקותיו של העני.

נתון תתן – המצוה ביד, בנתינה למקבל

אבל יש עוד פסוק בפרשה "נתון תתן לו". כאן הדגש אינו על פתיחת הלב, אלא על הנתינה בפועל, על העזרה המעשית למקבל. שהרי עם כוונות טובות אי אפשר ללכת למכולת, בסופו של דבר צריך לתת בפועל ולא להסתפק בכוונות טובות. מבחינה זו, הדגש הוא על המקבל. מצוות הצדקה נועדה לעזור לעני, ולכן חשוב לדאוג שהנתינה תהיה כמה שיותר גדולה.

סיפור: העני שבע באמת

וגם זה מזכיר לי סיפור על בעל התניא. פעם אחת הגיע בעל התניא לאכסניה של יהודי, שהיה נוהג להכניס אורחים ביד רחבה. כל אורח היה מקבל ארוחה כיד המלך, מקום נוח לישון, ואף סכום כסף הגון לימים הבאים. המאחר התפרסם כבעל צדקה וכמכניס אורחים גדול.

כאשר הגיע לשם אדמו"ר הזקן, הבין המארח כי לפניו אדם צדיק במיוחד, וביקש לשוחח איתו. אמר המארח: רבי, אני אומנם נותן צדקה בסכומים גדולים מאוד, אבל אני מרגיש כי כל הצדקה הזו אינה אמיתית, ואני עושה את זה רק בשביל לקבל כבוד מאחרים. אני לא באמת מרגיש איכפתיות ודאגה לזולת, ולא באמת מחפש לעזור לאורחים שלי. האם אני צריך להפסיק עם הכנסת האורחים שלי?

השיב אדמו"ר הזקן במשפט קצר: אבל העני נהיה שבע באמת!

כלומר: נכון שהנתינה שלך איננה באמת, אבל מבחינה מסוימת מה שחשוב הוא מה שקורה עם העני. אם בפועל העני נהיה שבע באמת, לא נורא אם הכוונה שלך לא הייתה במלוא האמת.

לסיכומו של דבר, יש שני צדדים למטבע ושניהם חשובים. צד אחד של המטבע הוא הפסוק "פתוח תפתח", האומר שבמצוות צדקה חשוב שהצדקה תבוא מהלב; צד שני של המטבע הוא הפסוק "נתון תתן", האומר שמצוות צדקה חשוב שתהיה עזרה ממשית שתגיע לידי העני.

אלול: איש לרעהו ומתנות לאביונים

אנו נמצאים עכשיו בראש חודש אלול, שראשי התיבות שלו הם "איש לרעהו ומתנות לאביונים". ואכן, מנהג ישראל להרבות בימים אלו בנתינת צדקה, כדי לזכות שגם ה' יתן לנו צדקה וישפוט אותנו לפנים משורת הדין.

חשוב שנקבל החלטה טובה עם תחילת החודש, לדאוג שנתינת הצדקה שלנו תהיה מכל הלב מצד אחד, ושלא נסתפק רק בכוונות טובות אלא נדאג לעזור בפועל מצד שני.

נאחל אפוא לכולם שבת שלום, חודש טוב וכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה!