מבוסס על לקוטי שיחות כד/129 | זמן משוער: 7 דקות
פתיחה: תאונות פגע-וברח (חצי דקה)
בתקופה האחרונה שומעים הרבה על תאונות פגע-וברח. כאילו לא די בכך שנהגים פוגעים במישהו, הם עוד בורחים מהמקום, ומשאירים את הנפגע מדמם על הרצפה בלי עזרה, ומבלי שיתאפשר לדעת מי פגע ואיך פגע.
מה צריכה להיות התגובה הציבורית לתופעה הזו?
פרשת השבוע: עגלה ערופה (דקה וחצי)
פרשת השבוע מדברת בדיוק על מקרה כזה של "פגע-וברח", אלא שבלשון התורה הנושא הזה נקרא "עגלה ערופה"...
אומרת התורה, שאם נמצא אדם הרוג מחוץ לעיר, ולא ידוע מי פגע בו – הסנהדרין צריכים לשלוח צוות מדידה מקצועי ומכובד ("בוחני תנועה"), שימדדו בצורה מדויקת מהי העיר הקרובה ביותר למקום הרצח.
אם מתברר שהעיר הקרובה ביותר אל הנרצח היא העיר שלנו, לשם משל, רבני עירנו צריכים לערוך טקס פומבי שבו עורפים עֶגְלה ליד הנחל, ואז הרבנים אמורים לגשת עם הכוהנים ולרחוץ את ידיהם, ולומר בפני כל הציבור את המשפט המפורסם: "ידינו לא שפכו את הדם הזה".
רעיון מרכזי: איך חושדים ברבנים? (1 דקה)
נשאלת השאלה: מה רוצים מהרבנים? מה הקשר שלהם לרצח? הרי הרבנים בודאי לא רצחו את החלל, אלא ישבו ולמדו כל הזמן תורה בבית המדרש!
אלא פרשת 'עגלה ערופה' מבהירה: "כל ישראל ערבים זה לזה". האחריות אינה נופלת רק על הרוצח ועל "אנשי העולם התחתון", אלא גם על תושבי העיר הסמוכה ואפילו על זקני העיר ורבניה. הרבנים הם שחייבים להכריז קבל עם ועדה "ידינו לא שפכו את הדם הזה". הם היו אמורים ללמד את התורה להמונים, להקרין את ערכי התורה לעם כולו, עד שרמת הפשע הייתה יורדת מאליה והרצח היה נמנע. אם לא עשו כן – האחריות עליהם.
מדרש: החכמים אחראים על מצב הדור (2 דקות)
בספר תנא דבי אליהו (אליהו רבא יא), שואל אליהו הנביא: מדוע נהרגו עשרות אלפי יהודים בסיפור "פילגש בגבעה"?
עונה אליהו הנביא בצורה חריפה מאוד: האחריות מוטלת על חכמי הסנהדרין! החכמים היו צריכים להסתובב בכל עיירות ישראל, יום אחד בלכיש, יום אחד בבית אל, יום אחד בחברון, יום אחד בירושלים וכן הלאה, וללמד את בני ישראל תורה ודרך ארץ, עד שבני ישראל יתרחקו מן הפשע ומדברים מכוערים.
אבל במקום זה, כאשר בני ישראל נכנסו לארץ, כל אחד מהחכמים דאג לעצמו ("צדיק בפרווה") ולא דאג למצב הרוחני של העם ולא לימד תורה להמונים. כך המצב הרוחני התדרדר עד לסיפור הנורא של "פילגש בגבעה", בו נהרגו עשרות אלפים מבני ישראל1.
סיפור: קול ילד בוכה (1 דקה)
יש סיפור מרגש עם הרבה מוסר-השכל, על בנו של בעל התניא ("אדמו"ר האמצעי") שישב בחדר ולמד תורה. הוא היה כל כך שקוע בלימוד, עד שלא שם לב כי תינוק נפל מהעריסה והתחיל לבכות. בעל התניא ישב בחדר אחר ושמע את בכיו של התינוק. הוא נכנס לחדר, הרים את התינוק, הרגיע אותו והחזיר אותו לעריסה.
לאחר מכן הוכיח בעל התניא את בנו ואמר כי אין זו הדרך. בכל מצב, גם כאשר שקועים בלימוד התורה ונמצאים בהתעלות רוחנית, יש לשמוע את קול הילד הבוכה ולהרים אותו.
לקח: להקשיב לבכי של נשמות ישראל (2 דקות)
מורי ורבותי! גם בדורנו, יש אלפי תינוקות שנפלו מהעריסה. אלו ילדי ישראל הגדלים בצורה מנותקת מהתורה ומצוותיה, בבחינת "תינוקות שנשבו", והנשמה שלהם בוכה וזועקת לעזרה.
יש גם אלפי אנשים שהם אומנם מבוגרים בגיל, אבל הידיעה שלהם ביהדות היא כמו של תינוקות, שכן אינם יודעים א-ב של יהדות, לא יודעים לומר את הפסוק "שמע ישראל" במלואו, לא יודעים לברך ברכה וכדומה. הנשמות שלהם בוכות וזועקות לעזרה.
יכול אדם לומר לעצמו: מה איכפת לי? ברוך ה' אני יושב ולומד תורה, וזו הבעיה שלהם!
אומרת לנו התורה, שהאחריות מוטלת על כולם, אפילו על הרבנים2. אסור לנו להעלים את האוזן מהבכי של הנשמות הללו, ועלינו הזכות והחובה לקרב אותם לתורה ולאבינו שבשמים.
- אם יש לך חבר בעבודה שרחוק מן התורה – משוך אותו לשיעור תורה;
- אם יש לך קרוב משפחה שאינו מניח תפילין – תזכיר לו להניח תפילין;
- אם יש לך שכן שאינו אוכל כשר – נסה להשפיע עליו לאכול כשר. כי "כל ישראל ערבים זה לזה".
מדובר בתופעה מדהימה. רבי חייא לא היה אדם פשוט. הוא נודע כצדיק גדול שתפילותיו מתקבלות מיד, עד כדי כך שכאשר אמר "משיב הרוח" – הייתה הרוח נושבת; וכאשר אמר "מוריד הגשם" – מיד היה יורד גשם (בבא מציעא פה/ב).
ובכל זאת, למרות גדולתו של רבי חייא, הוא טרח לזרוע פשתן, לעשות רשתות, לצוד צבאים ולכתוב מגילות, וכל זה בשביל ללמד ילדים קטנים. כי הגדלות האמיתית נמצאת דווקא כאשר מלמדים את הילדים הקטנים האלו, "בנינו ערבים בעדנו".
על זה אמר רבנו הקדוש, רבי יהודה הנשיא: "כמה גדולים מעשה חייא"!
Footnotes
-
ציטוט – תנא דבי אליהו: כל ישראל ערבים זה לזה. ולמה הן דומים לספינה שנקרע בה בית א' אין אומרים נקרע בה בית א' אלא כל הספינה נקרעה כלה כך הם ישראל שנאמר (יהושע כב) הלא עכן בן זרח מעל מעל בחרם ועל כל עדת ישראל היה קצף והוא איש א' לא גוע בעונו. ושמא תאמר אותן שבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין מפני מה נהרגו. לפי שהיה להם לסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עמהם היה להם לילך ולקשור חבלים של ברזל במתניהם ולהגביה בגדיהם למעלה מארכובותיהן ויחזרו בכל עיירות ישראל יום אחד ללכיש יום אחד לבית אל יום אחד לחברון יום אחד לירושלים וכן בכל מקומות ישראל וילמדו את ישראל דרך ארץ בשנה ובשתים ובשלש עד שיתישבו ישראל בארצם. כדי שיתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה בעולמות כולן שברא מסוף העולם ועד סופו. והם לא עשו כן אלא כשנכנסו לארצם כל אחד ואחד מהם נכנס לכרמו וליינו ולשדהו ואומרים שלום עליך נפשי כדי שלא להרבות עליהן את הטורח... לפיכך בגבעת בנימין שלא היו עוסקין בתורה ובדרך ארץ. נתקבצו ויצאו למלחמה ונהרגו בהם שבעים אלף. ומי הרג את כל אלה הוי אומר לא הרג אותן אלא הסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע. ↩
-
סיפור – כמה גדולים מעשי חייא: התלמוד מספר איך התנא האלוקי רבי חייא גרם שהתורה לא תישכח מישראל. הוא זרע פשתן, ולאחר מכן יצר ממנו חוטים, ומהחוטים קלע רשתות. מהרשתות עשה רבי חייא מלכודות, ובאמצעותם צד צבאים. את הצבאים שחט, האכיל את בשרם ליתומים, ומהעור שלהם הכין מגילות. היה רבי חייא הולך מכפר לכפר, ואוסף את הילדים ("תינוקות של בית רבן"), וכותב לחמישה ילדים את חמשת חומשי התורה – בראשית, שמות, ויקרא, במדבר ודברים; ובנוסף מלמד לשישה ילדים אחרים את שישה סדרי משנה – זרעים, מועד, נשים, נזיקין, קדשים וטהרות. כאשר היו מסיימים ללמוד, היה רבי חייא אומר להם שאחד ילמד את השני מה שכבר למד בעצמו. ↩