כי תבוא - האמונה וההבנה
בשבת זו חל יום ח"י באלול, יום הולדתם של מייסד תורת החסידות הכללית - רבי ישראל 'בעל שם טוב', ושל מייסד תורת חסידות חב"ד - רבי שניאור זלמן מליאדי, אדמו"ר הזקן.
עיקר פעולתו של הבעל שם טוב היתה - לעורר את האמונה בקרב עם ישראל, את האמונה הבסיסית בבורא העולם הקיימת וטבועה בלבו של כל יהודי.
הבעל שם טוב עסק עם ילדי ישראל הקטנים, הוא חינך אותם לאמירת 'אמן', ו'אמן יהא-שמיה-רבא' בתום ובחום, הוא שוחח בלבביות עם אנשים פשוטים, עם יהודי הכפרים, והוא כיוון את שיחתו איתם כך שהם יאמרו "ברוך השם", "תודה להשם" - הוא עורר אותם לאמונה תמימה טהורה בהקב"ה.
עיקר פעולתו של אדמו"ר הזקן היתה - כמשמעותה של "חב"ד", הבנה והעמקה בגדולתו של הקב"ה. המילה "חב"ד" - הינה ראשי תיבות של "חכמה, בינה, דעת", שלושת חלקי ההבנה של האדם.
תורתו וגישתו של אדמו"ר הזקן היא - שאין להסתפק רק באמונה בלבד, אלא על האדם ללמוד ולהבין במוחו על גדלות הבורא, כך שגדולתו של הקב"ה "תתיישב" בהבנתו, שהאמונה "תיקבע" בו באופן מושלם. תורת חסידות חב"ד מבארת ומסבירה את גדלותו של הקב"ה באופן שכל אחד ואחד יכול להבין זאת בהתאם להבנתו.
•
פרשת כי תבוא פותחת במצוות הביכורים: "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה, וירשתה וישבת בה. ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך, אשר ה' אלוקיך נותן לך, ושמת בטנא, והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך לשכן שמו שם".
כאשר תבואו אל הארץ שהקב"ה נותן לכם, כאשר תירשו אותה ותתיישבו בה - אזי יש לקחת את "ראשית פרי האדמה", את פירות הביכורים, ולהביא אותם אל בית המקדש, המקום בו בחר הקב"ה.
במשמעות ההגדרה של "וירשתה וישבת בה", בהגדרת הזמן בו עם ישראל "התיישב" בארץ ומרגע זה ואילך עליהם לקיים את מצוות ביכורים ולהביא מפירות האדמה לבית המקדש - יש שתי גישות:
גישה אחת אומרת, שאחרי שעם ישראל ייכנס לארץ, הוא יכבוש את כולה, יחלק אותה בין כל השבטים וכל משפחה תתיישב בחלקת האדמה המוגדרת שלה - דבר שארך ארבע-עשרה שנה, שבע שנים במהלכם עם ישראל נלחם וכבש את הארץ, ושבע שנים נוספות בהם חילקו את הארץ לכולם,
ורק בתום ארבע-עשרה השנים הללו - עם ישראל יתחייב במצוות הבאת ביכורים. כל עוד הארץ כולה לא נכבשה, כל עוד ארץ ישראל אינה מיושבת בכל חלקיה - עדיין אין להביא ביכורים.
גישה שנייה אומרת, שדי בכך שאני כאדם פרטי, התיישבתי בחלקת הקרקע שלי, אזי למרות שכל הארץ עדיין לא יושבה - אני מחויב בהבאת ביכורים מחלקת הקרקע שלי.
כאשר משה רבינו מדבר על לבו של חותנו, יתרו, ומשכנע אותו להצטרף אם עם ישראל במסעם אל הארץ, הוא אומר לו (בהעלותך י, לא-לב): "אל נא תעזוב אותנו .. והיה כי תלך עמנו, והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו - והטבנו לך".
מה הוא "הטוב ההוא" שמשה רבינו מבטיח לתת ליתרו, מבאר רש"י: "כשהיו ישראל מחלקין את הארץ, היה דושנה של יריחו ת"ק אמה על ת"ק אמה, והניחוהו מלחלק. אמרו: מי שיבנה בית המקדש בחלקו - הוא יטלנו. ובין כך ובין בך - נתנוהו לבני יתרו".
איזור יריחו היה איזור אדמה דשן, "דושנה של יריחו", ובשל איכותה של הקרקע - עם ישראל לא חילק אותה בין השבטים, אלא שמרו אותה וייעדו אותה למי שבחלקו ייבנה בית המקדש. ובפרק הזמן עד שייבנה בית המקדש - הם נתנו את הקרקע הזו לבניו של יתרו.
כך שמיד עם כניסתם של עם ישראל אל הארץ, עוד לפני שהם כבשו אותה וחילקו אותה לשבטים - בני יתרו כבר התיישבו בחלקת קרקע מוגדרת. כך שלדעה זו - בני יתרו היו מחויבים בהבאת ביכורים מיד עם כניסת עם ישראל אל הארץ.
•
בגמרא נאמר (ערובין יג): "אלו ואלו - דברי אלוקים חיים", הדעות השונות שישנן בדיונים בין חכמי ישראל - כולם הם "דברי אלוקים חיים". למרות שההלכה נקבעת רק כדעה אחת, אולם להבנה ולגישה של הדעה השנייה יש מקום ותוכן, גם אם לא להלכה למעשה - אבל יש לה מקום בהבנה, יש לה מקום במשמעות הרוחנית שלה, בתוכן הפנימי שלה, במימוש שלה בנפש האדם.
כך גם באשר לשתי הדעות ממתי חלה מצות הביכורים. למרות שההלכה נקבעה רק כאחת הדעות, אבל בהבנה, בתוכן ובמשמעות הרוחנית - יש מקום לשתי הדעות.
תוכנה של מצות ביכורים הוא: הבעת תודה לבורא העולם על הטובות והחסדים שהוא עושה איתנו. חלק בלתי נפרד ממצות הביכורים, הוא לא רק הבאת הפירות כביטוי של הכרת הטוב, אלא ההודאה והאמירה בפה, וכפי שהתורה כותבת בפרשה: "וענית ואמרת לפני ה' אלוקיך .. ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה". על האדם להודות בפיו לבורא על חסדיו איתו.
כמו אמירת התודה להקב"ה במצווות הביכורים במובן הפשוט שלה, כך גם בכל יום ויום על האדם להודות לבורא העולם על חסדיו איתו. ובהבעת תודה זו - ישנם שני אופנים.
בכל בוקר כשאדם פוקח את עיניו, מיד כשהוא מתעורר, הוא אומר "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי". הבעת תודה זו, לא באה כתוצאה מהתבוננות שכלית על גודל הטובה שהקב"ה עושה איתנו בכך שהוא מחזיר לנו את הנשמה, האדם רק פקח את עיניו כרגע, אלא זו הודאה שבאה כתוצאה מהאמונה הפשוטה הנטועה בלבו של כל יהודי.
לאחר מכן, בעת תפלת שחרית, האדם מודה שוב להקב"ה, החל מתחילת התפילה בה הוא פותח ואומר "הודו לה' קראו בשמו", בהמשכה אנו משתחווים ואומרים "מודים אנחנו לך", עד סיומה של התפילה בפסוק "אך צדיקים יודו לשמך".
הודאה זו של התפילה - הינה תוצאה של התבוננות בגדולתו של הקב"ה במהלך התפלה. במהלך התפלה האדם מתבונן בגדולת הבורא, וכתוצאה מההבנה הזו - הוא מודה לה'.
שתי סוגי ההודאה הללו - הינן שתי הדעות של מועד חובת הבאת הביכורים.
ישנה "הבאת ביכורים", אמירת תודה ראשונית, עוד לפני שכל הארץ נכבשה. אמירת תודה שאינה נובעת כתוצאה מהבנה והתבוננות, אלא הבעת תודה בסיסית, "שהחזרת בי נשמתי" - וזו אמירת "מודה אני לפניך" מיד כשהאדם ניעור משנתו.
וישנה הבעת תודה שבאה רק אחרי ש"כל הארץ נכבשה", "הבאת ביכורים" שבאה אחרי שההבנה בגדולתו של הקב"ה "התיישבה" במוחו והבנתו של האדם - וזו אמירת תודה כחלק מהתפילה, בה אנו מתבוננים ברוממות הא-ל ובשפלות האדם.
•
שני סוגי ההודאה הללו, שתי אופני הבעת התודה, הינם הגישות של בעלי יום ההולדת של ח"י אלול.
גישתו של הבעל שם טוב הינה - אמונה. הבעת התודה באופן של "מודה אני לפניך", עוד לפני התבוננות ולימוד האדם בגדולתו של הקב"ה, "הבאת ביכורים - מיד עם הכניסה לארץ".
גישתו של אדמו"ר הזקן הינה - הבעת התודה מתוך התבוננות ועיון, רק אחרי ש"כבשו את כל הארץ" - את מוח ולב האדם - הבעת תודה אחרי שהדברים "מתיישבים" ונקבעים בהבנת האדם.
(לקוטי שיחות חלק לד)