על פי לקו"ש חי"ד, שיחה א' לפרשת ראה | לא כל הפרטים שבשיחות מופיעים בדרשה, מומלץ לעיין במקור!
'האם עם ישראל אהב לאכול דם? • מדוע אין דבר כזה: 'ויכוח תורני היסטורי'? • ומהי שיטת הבעש"ט לגמילה מגניבה?'
פתיחה
בין תרי"ג מצוות התורה ישנם סוגים שונים של מצוות. ישנן מצוות הקלות יותר ליישום, כמו איסור רציחה למשל, שאינו מהווה אתגר גדול לאדם מן הישוב, וישנן מצוות הקשות יותר, כמו הימנעות מדיבור לשון הרע, עליו אומרת הגמרא שהוא מג' עבירות שאין אדם ניצול מהן בכל יום.
מכל המצוות שבתורה, רק במצווה אחת בחרה התורה להדגיש שיש צורך בהתחזקות רוחנית כדי שנוכל לעמוד נגד היצר ולקיים את המצווה כדבעי.
המצווה הזו היא מצווה שנכתבה בפרשה שלנו, פרשת ראה.
בואו נראה את הדברים מבפנים.
ר' איסר קרא בבקשה את הפסוק (דברים, פרק יב, פסוק כג):
רַ֣ק חֲזַ֗ק לְבִלְתִּי֙ אֲכֹ֣ל הַדָּ֔ם כִּ֥י הַדָּ֖ם ה֣וּא הַנָּ֑פֶשׁ׃הקב"ה קורא לעם ישראל להתחזק ולהימנע מאכילת דם, כי בדם יש את התכונות של הבעל חי - הדם הוא הנפש. אכילת דם עלולה להוביל את האדם ל'התבהמות' ולרכישת תכונות ומידות גסות, ועל כך אוסרת התורה ואומר: רק חזק בלתי אכול הדם.
למה באמת נבחרה המצווה הזו, יותר מכל המצוות התורה, שצריך להדגיש בה – "רק חזק"?
בואו נראה את דברי הרש"י:
ר' זונדל, קרא בבקשה את הרש"י:
"רק חזק לבלתי אכל הדם" - ממה שנאמר 'חזק', אתה למד שהיו שטופים בדם לאכלו, לפיכך הוצרך לומר 'חזק' דברי רבי יהודה. רבי שמעון בן עזאי אומר: לא בא הכתוב אלא להזהירך וללמדך עד כמה אתה צריך להתחזק במצות. אם הדם שהוא קל להישמר ממנו, שאין אדם מתאוה לו, הוצרך לחזקך באזהרתו, קל וחומר לשאר מצות.מה רש"י רוצה?
[לשמוע את הקהל]
ככל הנראה, השאלה ש'הציקה' לרש"י מדוע דווקא איסור אכילת דם דורש התחזקות רוחנית מיוחדת, יותר מכל מצוות התורה. האם רק את איסור אכילת דם אי אפשר לקיים ללא ההתחזקות? במה חמורה וקשה לקיום מצוות דם יותר משאר המצוות?
על השאלה הזו, מציע רש"י שני הסברים מנוגדים ושונים לחלוטין.
ההסבר הראשון של רש"י טוען, שאכן, בזמנם מצוות דם היתה המצווה הקשה ביותר. וזאת למה? כי עם ישראל היה שטוף וצמא לדם, אהב לאכול דם, והיה צורך בהתחזקות מיוחדת בשביל להתאפק ולהימנע מאכילת דם. ההסבר הזה מקורו בספרי, בדעת רבי יהודה.
רבי שמעון בן עזאי, שמע את הדברים של רבי יהודה, וחלק עליהם מכל וכל. לדעתו, אף אדם לא מתאווה ולא רוצה לאכול דם. איסור אכילת דם הוא איסור שהכי קל לעמוד בו.
אז למה לדעתו באיסור אכילת דם נאמר "רק חזק"?
הסיבה היא הפוכה:
התורה לוקחת את המצווה הכי קלה לקיום, ואומרת:
כדי ללמד אותנו, שאם בכדי לקיים את המצווה הכי קלה בתורה האדם צריך להתחזק רוחנית, קל וחומר שהאדם צריך להתחזק בשביל לקיים את כל שאר תרי"ג המצוות.
השאלה
בעולם הישיבות ישנו כלל ברזל, שאומר: 'אין מחלוקת במציאות'.
לדוגמא: במשנה מופיעה מחלוקת תנאים האם לעזרה היו חמישה שערים או שבעה שערים.
בספרים מוסבר שזה לא ויכוח היסטורי – כמה פתחים היה. כי לא יכול להיות ויכוח כזה בין תנאים, בו רק צד אחד צודק. על מה הם כן מתווכחים: על הגדרות. לדעת כולם היו שבעה פתחים להר הבית. השאלה היא רק האם כולם מוגדרים כשער המחייב שומרים, מזוזה וכו', או רק חמישה מתוך אותם השערים מוגדרים הלכתית כשער.
אם כן, השאלה שתישאל אצלינו בפרשה היא: איך יתכן ויכוח בין רבי יהודה לרבי שמעון בן עזאי – האם עם ישראל אהב לאכול דם או לא אהב?
הרי זה ויכוח במציאות, שלא הגיוני לומר בו שתנא אחד צדק ותנא אחר שגה לחלוטין! אז במה כן נחלקו רבי יהודה או בן עזאי, ומה באמת היה שם – עם ישראל היה צמא לדם או לא?
הביאור
ההסבר לדברים כך הוא:
באותם זמנים קדמונים האמינו הרבה מהגויים תושבי המזרח התיכון בעבודה זרה שחלק מעבודתה היתה אכילת דם. הדם, לפי אמונה גויית זו, הוא מזון השדים. וכאשר היו אוכלים דם, הם סברו שבכך הם משתתפים בסעודות השדים ובזכות כך, השדים יגלו עתידות לבני אדם.
אמונה זו היתה פופולרית מאוד בזמנם, והתורה מצווה 'רק חזק' – למרות שהיהודים אז לא אהבו לשתות דם, על היו בעלי רצון מאוד גדול לאכול ממנו, כדי לזכות, אולי, לגילוי עתידות.
זה הדגש בדברי רבי יהודה – המצווה הזו היא קשה מאוד ליישום. עם ישראל אז חשק בדם, ויש צורך בהתחזקות על מנת להציל אותם מן החטא.
בן עזאי, לעומתו, נוקט בגישה הפוכה לחלוטין:
הוא מתעלם מהאמונה הגויית הרווחת באותם הימים, ומתייחס לגופו של ענין: האם דם הוא טעים או לא. וכמובן, שהתשובה היא שלילית. עם ישראל לא אהב דם. ולכן, טוען בן עזאי, מצווה זו היא המצווה הקלה ביותר לקיום. אף אחד לא רוצה לאכול דם. והתורה כתבה 'רק חזק', כדי ללמד אותנו, שכשם שעליך להתחזק במצוה זו הקלה, כך עליך להתחזק בכל מצוה ומצוה.
ההוראה
בעבודת ה' – הדם מסמל את התאוות, את חום הגוף, את המשיכה לחומריות, לאכילה, לשתיה ולשאר תאוות.
הסלידה מאכילת הדם מסמלת את האדם הקדוש. אדם שתאוות העולם הזה לא מדברות אליו ולא מפתות אותו.
אדם שכזה אינו צריך ללחום עם יצרו, אלא עבודתו היא, לדעת בן עזאי, היא 'רק חזק'. להתחזק ולהאיר אור רוחני נוסף על עצמו, ולהתעלות מדרגה לדרגה בעבודת ה'.
אומרת התורה: כשם שאדם שכזה - תפקידו אינו ללחום בתאוות, אלא להוסיף באור תורה ומצוות, כך האדם הנמשך שנמצא במדרגה רוחנית נמוכה יותר ועדיין נמשך לתאוות, עליו 'לחזק' את עצמו, ולהוסיף באור קדוש על גופו ונשמתו, וכך, בדרך ממילא, ייחלש אצלו הרצון לתאוות עולם הזה.
••
בהקשר הזה מופיע בספרי החסידות משל, שככל הנראה, מקורו הוא בבעל שם טוב עצמו, מייסד החסידות:
02:00 לפנות בוקר. גנב מטפס על הקיר החיצוני של הבית, ומנסה לחדור פנימה. חיישני האבטחה קולטים את שמתרחש, והאזעקה מרעישה.
בפני בעל הבית ניצבת אפשרות קלה ופשוטה ביותר: חיוג למספר 100. האורות הכחולים ורעשי הרקע יבריחו את הגנב הרחק ממקום האירוע. הוא כבר לא יגנוב הלילה.
אומר הבעש"ט: ניצחת את הגנב, לא ניצחת את הרצון שלו לגנוב!
לגנב יש הרבה סבלנות, הוא יפתיע בהזדמנות אחרת. הוא ינתק את חוטי החשמל, הוא יבוא כשאתה לא בבית. אם הוא יהיה ממוקד מטרה – הוא יצליח לגנוב.
האפשרות המורכבת והקשה יותר היא לתפס את הגנב. להושיב אותו לשיחה בארבע עיניים ולדבר על ליבו. דבר איתו. תסביר לו עד כמה לא מתאים שאדם רגיש ומבין כמותו יעסוק במלאכה שמביאה כל כך הרבה צער וכאב לב לעולם. את המחשב שהוא יצליח לגנוב מבית, הוא ימכור ב500 שקל בשוק, אבל לבני הבית המחשב הוא מאגר של תמונות בני המשפחה בעשרים שנים האחרונות.
תאיר את ליבו של הגנב. תרומם אותו. תכבד אותו. זה ארוך, זה קשה, אבל בסוף זה הרבה יותר משתלם. הוא יפסיק עם הגניבה לנצח.
הגנב הוא היצר. להתקשר למשטרה ולצעוק זה להפחיד את האדם מהעונשים הצפויים בגיהינום. תאיר את הגנב, תרומם אותו – תוסיף בלימוד התורה, בלימוד חסידות, תאיר את הנשמה, ואז, מאליו, תרגיש שאתה כבר לא מחפש לגנוב.