המדרש (בראשית רבה סה, כב) מספר כי כאשר שונאי ישראל (היוונים או הרומאים) רצו להיכנס לבית המקדש, אמרו: קודם נשלח מישהו מהיהודים שייכנס פנימה. קראו לאדם בשם יוסף משיתא, שלפי התיאור היה פושע ומנוכר ליהדותו. אמרו לו: תיכנס לבית המקדש, ומה שתוציא משם – שייך לך. יוסף משיתא נכנס פנימה והוציא לא פחות מאשר מנורת הזהב. אולם שונאי ישראל לא הסכימו שיקבל דבר כה יקר, ואמרו לו: אין דרכו של הדיוט (אדם רגיל) להשתמש במנורה מזהב. תיכנס פנימה פעם נוספת ותיקח משהו אחר לעצמך. אלא שאז התרחשה תפנית. יוסף משיתא סירב בכל תוקף להיכנס. ניסו לפתות אותו בכסף ולתת לו פטור ממכס לשלוש שנים כדי שייכנס. אולם יוסף סירב בהחלטיות, ואמר: לא די שהכעסתי את אלוקיי פעם אחת, ועוד אכעיסנו פעם שניה? אינני מוכן! לקחו אותו לנגרייה שמנסרים בה עצים, והחלו לנסר אותו באכזריות. צעק יוסף "אוי אוי", אך לא מכאב, אלא "אוי לי שהכעסתי את בוראי". לכאורה, אם היה מוכן להיכנס למקדש ולגנוב מנורה בפעם הראשונה – מדוע סירב בפעם השניה? מסבירים על כך, כי בפעם הראשונה אור הקדושה לא האיר בו. אבל אחרי שנכנס פנימה, קדושת בית המקדש חדרה והאירה בתוכו, בבחינת "ההארה שמאיר ה' על נפש האלוקית". זה נתן לו כוח להתנגד עד כדי מסירות נפש.