מסופר על יהודי שהיה תלמיד חכם גדול והתנגד לחסידות, ועם הזמן זכה להתקרב לאדמו"ר הזקן. הוא אמר שהתהליך שעבר, בא לידי ביטוי בפירוש שנתן למילים "אשמנו בגדנו". בתחילה חשב שהוא צדיק גמור. כיון שכך, באמירת "אשמנו בגדנו" חשב: וכי אני אשמתי ובגדתי?! הרי אני מושלם! בודאי ההסבר הוא, שהזולת אשם ובגד, אך לא אני. כשהתחיל להתקרב לחסידות, הבין שהוא רחוק ממדריגת צדיק וכלל אינו מושלם. הוא קלט שהמילים הללו מוסבות עליו עצמו, אך עדיין אמר לעצמו כי מדובר רק בפרטים קטנים וקלים. "אשמנו בגדנו" קיבל פירוש חדש: אומנם אשמנו ובגדנו, אבל זה לא נורא, ואולי אמשיך בכך פה ושם. בשלב האחרון הבין שמצד אחד הוא רחוק ממדריגת צדיק והלוואי בינוני, ומצד שני נדרשת ממנו שליטה עצמית מלאה, וכל מעידה קטנה היא חמורה. כעת "אשמנו בגדנו" קיבל את הפירוש האמיתי: אכן אשמנו ובגדנו, ואין לנו שום תירוץ, ושוב לא נעשה זאת.