השאלה האם "בלבבך לעשותו" זה אכן "קרוב אליך" או לא, מתבטאת בסיפור הבא: אדם הגיע אל הרבי מליובאוויטש, ואמר לו: אני רוצה להתקרב לתורה ומצוות, אבל זה קשה לי. השיב הרבי: בקיץ, כאשר הולכים לים ורוצים ללמוד שחייה, יש אפשרות ללמוד שחייה על החוף, מחוץ למים. אבל האפשרות הטובה יותר היא לקפוץ ישר למים וללמוד שחייה תוך כדי השהות במים. גם ביחס לתורה ומצוות. אפשר לחכות עד שתהיה לנו התלהבות וחשק, ונרגיש טוב עם קיום תורה ומצוות, ורק אז נתחיל לקיים אותם. זה לימוד שחייה מחוץ למים. אבל הדרך הטובה יותר היא – לקפוץ תחילה למים, ובתוכם ללמוד שחייה. כלומר, להתחיל לקיים מצוות במעשה, ותוך כדי קיום מצוות גם נלמד עליהם, ונפתח רגשות, חשק, התלהבות ושמחה. מבחינה מסוימת, טמון כאן הרעיון שלמדנו בשיעור. האדם חיכה לרגשות שבלב, עד שיפתח חשק והתלהבות, וזה יגרור אותו לקיים מצוות מתוך שמחה. אולם הרבי הפך את הסדר – המעשה הוא העיקר, לא הרגשות המקדימים. תקפוץ ישר למעשה, והרגשות יבואו בעקבותיו.