מספרת הגמרא (ברכות סא, ב), כי רבי עקיבא היה אחד מעשרת הרוגי המלכות. הריגתו הייתה אכזרית, באמצעות סריקת בשרו במסרקות של ברזל. והנה, באותה שעה, רבי עקיבא אמר "שמע ישראל". אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן! השיב להם: כל ימיי הייתי אומר את הפסוק "בכל נפשך – אפילו נוטל את נפשך", ואמרתי "מתי יבוא לידי ואקיימנו". עכשיו שבא לידי – לא אקיימנו? אם ננתח את הסיפור ברוח השיעור שלנו, הדיון בין התלמידים לרבי עקיבא הוא ביחס לשני הצדדים בשאיפת הנר: התלמידים הם אלו שנהנים מאורו של רבי עקיבא. כשהם רואים שהוא עומד למות על קידוש השם, הם כואבים את העובדה שהאור שלו יכבה ולא ימשיך להאיר להם. הם רואים כאן משהו שלילי לגמרי. משיב להם רבי עקיבא "כל ימיי אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו" – נכון, האור שלי יפסיק להאיר, אבל מה אעשה שזו שאיפת חיי, זו שאיפת נשמתי הטבעית להתנתק מהגוף ולדבוק בה' גם במחיר כיבוי הנר. מסיימת הגמרא: היה מאריך באחד, עד שיצאה נשמתו באחד. יצאה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא, שיצאה נשמתך באחד.