בני ישראל עבדו אז לבעל, ובמקביל גם האמינו בה'. אליהו הנביא ערך 'ניסוי' עם נביאי הבעל, שבו הם העלו פרים, ומי שתצא עבורו האש – הוא הצודק. נביאי הבעל נכשלו במלאכתם, ובעלות המנחה שם אליהו את הפר שלו, התפלל לה', והנה ירדה אש מן השמים. אמר אז אליהו לבני ישראל: "עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים, אם הבעל הוא האלוקים לכו אחריו, ואם ה' הוא האלוקים לכו אחריו". לכאורה, איך אליהו אומר "אם הבעל הוא האלוקים לכו אחריו", והרי בכך הוא נוטל סיכון שבני ישראל אכן ילכו אחרי הבעל? אולי עדיף שימשיכו לפסוח על שני הסעיפים, ובלבד שלא יעזבו את ה' וילכו באופן סופי לבעל! אלא שאליהו זיהה את שורש הבעיה. יהודי לא מוכן בתוך תוכו לעזוב את ה'. מה שנתן לבני ישראל את המוטיבציה לעבוד לבעל, הייתה "רוח השטות" שאפשר להיות "גם וגם", לפסוח על שני הסעיפים ולרקוד על שתי החתונות. הם גם עובדים לבעל וגם נשארים מחוברים לה'. במצב שכזה, אין סיכוי שאי פעם יעשו תשובה ויעזבו את הבעל, כי אינם מרגישים מנותקים. הבין אפוא אליהו שצריך לעשות סדר, לחתוך את העניין בסכין חד ולהבהיר את התמונה. "עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים" – אין "גם וגם", יש רק "או-או". או הבעל, או ה'. נקודה. משעה שחידד את הדברים, לבני ישראל לא היו עוד התלבטויות, אלא כולם הכריזו בקול גדול "ה' הוא האלוקים", "ה' הוא האלוקים" (ע"פ לקוטי שיחות א', כי תשא).