היה זה מפגש בין שני עולמות. מהצד האחד עמד הרב אברהם לנדא ז"ל, שהיה רב בעיירה ז'עמבין. מהצד השני היה אפיקורס ידוע. השניים נפגשו בחדר הקבלה של אדמו"ר מהר"ש. שואל הרב: מילא אני חסיד, ובאופן טבעי מצפה להיפגש עם הצדיק; אבל מה אפיקורס עושה כאן? השיב האיש: רציתי לשאול את הצדיק שאלה. התורה אומרת "אין עוד מלבדו", וחסידות מסבירה שאין עוד שום דבר חוץ מהקב"ה. ואני שואל איך אפשר לומר דבר כזה? הרי בכל בוקר שאני פותח את העיניים, אני רואה אנשים הולכים, עובדים, יוצרים ועושים אינספור דברים. יש כאן חיים שלמים, ואיך כתוב "אין עוד מלבדו"? אמר לו הרב: יש לי בדיוק את אותה שאלה, אבל בצורה הפוכה (כמו שאומרים היום: אותה גברת, בשינוי אדרת...). מכיון שכתוב בתורה "אין עוד מלבדו", ומה שכתוב בתורה הוא אמת מוחלטת, איך העיניים שלי רואות עולם ומלואו? כלומר: אצל האפיקורס, השאלה הייתה על מה שכתוב בתורה; ואילו אצל הרב, לא הייתה שאלה על מה שכתוב בתורה, כי ברור שזה אמת, אלא השאלה רק על מה שהעיניים שלו רואות. נכנסו שניהם יחד אל הצדיק והציגו את השאלות. השיב להם אדמו"ר מהר"ש: הרי כתוב בתורה "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ". מכאן אנו למדים שהעולם וכל מה שיש בו, אינו אחיזת עיניים ומשהו שמנוגד לה', אלא אדרבה – זה העולם שה' ברא בכבודו ובעצמו. מוסר השכל: הן הרב והן האפיקורס ראו למראה עיניהם את העולם כמציאות גדולה הנפרדת מה', והשאלה הייתה האם זו מציאות או דמיון. חידש אדמו"ר מהר"ש, שמלכתחילה כל מציאות העולם אינה נובעת ממראה העיניים, אלא מציאותו נובעת מכוח עשרה מאמרות שבהם נברא. מדובר אכן בעולם עצום, אך כל מציאותו אלו עשרה מאמרות שבהם נברא.