שיעורש"י: המלך בשדה, וגם עשיו ("והורידו זקני העיר", שופטים, כא, ד)

על פי לקו"ש חכ"ד, שיחה ד' לפרשת שופטים | לא כל הפרטים שבשיחות מופיעים בדרשה, מומלץ לעיין במקור!

איזה קרבן מקריבים מחוץ לבית המקדש? • מי נמצא בשדה בכל השנה? • ובמה שונה היהודי מספר תורה?

פתיחה

לאחר 22 שנה בהם חי יוסף במצרים, ולא ראה את משפחתו, הוא זוכה סוף סוף להיפגש עם אחיו. בסיום הפגישה הוא ממהר לשלוח עגלות לארץ ישראל ולהזמין את יעקב אביו לרדת לארץ מצרים.

"וירא את העגלות", אומר רש"י בחומש בראשית:

סימן מסר להם במה היה עוסק כשפירש ממנו בפרשת עגלה ערופה והוא שנאמר וירא את העגלות אשר שלח יוסף.

על מצוות עגלה ערופה אנו קוראים השבוע בפרשה, פרשת שופטים.

מהי מצוות עגלה ערופה? בקצרה:

כאשר מוצאים גופה מונחת מחוץ לעיר, חלה מצווה על תושבי העיר הקרובה ביותר לזירה, להביא עגלה ולערוף את ראשה בנחל הסמוך לעיר. עריפת העגלה היא נועדה לכפר על חטאם של תושבי העיר, שלא ציידו את האורח במזון ובשתייה, ולא ליווהו ביציאתו מן העיר, וככל הנראה, בעקבות כך, הוא מצא את מותו בדרך.

בואו נראה את הדברים מבפנים.

ר' איסר קרא בבקשה את הפסוק (דברים, פרק כא, פסוק ד):

וְהוֹרִ֡דוּ זִקְנֵי֩ הָעִ֨יר הַהִ֤וא אֶת־הָֽעֶגְלָה֙ אֶל־נַ֣חַל אֵיתָ֔ן אֲשֶׁ֛ר לֹא־יֵעָבֵ֥ד בּ֖וֹ וְלֹ֣א יִזָּרֵ֑עַ וְעָֽרְפוּ־שָׁ֥ם אֶת־הָעֶגְלָ֖ה בַּנָּֽחַל׃

זקני העיר מורידים את העגלה אל נחל איתן, הזורם תמיד, שם עורפים את העגלה, ואותו נחל אסור מעתה בחרישה ובזריעה.

בואו נראה את דברי הרש"י על הפסוק:

ר' זונדל, קרא בבקשה את הרש"י:

"וערפו": קוצץ ערפה בקופיץ אמר הקב"ה תבא עגלה בת שנתה שלא עשתה פירות ותערף במקום שאינו עושה פירות לכפר על הריגתו של זה שלא הניחוהו לעשות פירות.

מה רש"י רוצה?

[לשמוע את הקהל]

רש"י מסביר לנו את טעמי המצוה. מדוע עורפים עגלה דווקא, ומדוע העריפה נעשית בנחל, ומסביר זאת ב'מידה כנגד מידה'. כשם שההרוג מת בלא ילדים, כך עורפים את העגלה כשהיא צעירה, שלא הספיקה להעמיד צאצאים, והעריפה נעשית במקום כזה, בו אסור מעתה ואילך לעבד את הקרקע ולהצמיח פירות.

השאלה

טעמי המצוות הם נושא רחב מאוד, נושא שמטבע הדברים רש"י כפרשן המקרא אינו עוסק בו. נדיר למצוא מצוות שרש"י כותב בהן מדוע ציוה הקב"ה אותנו לעשות כך או אחרת. תפקידו של רש"י הוא להסביר מה כתוב בפסוק, ולא למה ציוה ה' כך.

אם כן, מעניין לבדוק, מהי הסיבה שבגינה החליט רש"י לחרוג ממנהגו ולתת הסברים למהותה של מצוות עגלה ערופה – "אמר הקב"ה תבא עגלה בת שנתה שלא עשתה פירות ותערף במקום שאינו עושה פירות לכפר על הריגתו של זה שלא הניחוהו לעשות פירות".

הביאור

באופן כללי ישנם בתורה שני סוגי קרבנות: (א.) קרבנות הנשחטים בבית המקדש, ונועדו לכפר על חטאי בני ישראל, או הבאים כקרבן תודה, נדר או נדבה. סוג נוסף של קרבנות (ב.) – אלו קרבנות הנשחטים מחוץ לבית המקדש. בעלי חיים אלו אינם נשחטים לצורך כפרה אלא באים לטהרה, כמו פרה אדומה הבאה לטהר מטומאת מת, וקרבנות המצורע הבאים גם כן לטהרו מטומאתו.

אצלנו בפרשה אנו נתקלים לראשונה, בקרבן נדיר מסוגו: קרבן שנועד לכפר על בני ישראל, אך מאידך: הוא לא נשחט במקדש, הוא מוצא את מותו בשדה, מחוץ לעיר.

זו הסיבה שרש"י יוצא מגדרו ומעניק לנו הסברים למהותה של מצווה. ההסבר נועד לענות על השאלה – מדוע חורגת עגלה ערופה משאר קרבנות הנעשות בבית המקדש.

"אמר הקב"ה תבא עגלה בת שנתה שלא עשתה פירות ותערף במקום שאינו עושה פירות לכפר על הריגתו של זה שלא הניחוהו לעשות פירות" – הכפרה נעשית בנחל, ולא במקדש, בגלל היותה מצווה שכל פרטיה באו לבטא את המידתיות שבה – מידה כנגד מידה, כנגד ההרוג שמת בלא להניח פירות, כך גם מקום עריפת העגלה, שלא הספיקה לעשות פירות, הוא בנחל שמעתה ועד עולם אסור לגדל בו פירות.

ההוראה

בשעה שאנו רואים יהודי 'נופל בשדה', יהודי הנמצא במצב של נפילה רוחנית, ויתירה מכך: הוא מסתובב 'בשדה', במעשיו הוא מזכיר לנו את עשיו, שהיה איש יודע ציד איש שדה.

האינסטינקט הראשוני שלנו אומר: מה לי ולאדם כזה. אני צריך לחפש לעצמי סביבה טובה, חברה של יראת שמים, להידבק לתלמידי חכמים וליראי ה'. אין לי כל טעם לגשת אל אותו משוטט בשדות זרים וליצור איתו קשר.

אומרת לנו התורה: כל אנשי העיר נושאים באחריותו ל'מותו' ולנפילתו של אותו אדם. זקני העיר באים ומתחרטים על כך שלא ציידו אותו במזון ובשתיה, על כך שלא לימדו אותו תורה ומצוות. אם היה מצוייד כנדרש, וודאי היה מחזיק מעמד גם בהיותו בשדה, ולא היה נופל.

האחריות למותו של אותו יהודי מוטלת על כל תושבי העיר. תושבים שהעלימו עין, או כאלו שלא ראו כלל את אותו אדם, כי היו עסוקים בעניינים אחרים.

בחודש אלול המלך בשדה, תפקידנו לצאת גם כן אל השדה, אל מקומות בהם אין סביבה יהודית פעילה, לשכנים שאינם שומרים תורה ומצוות כרגע, לחברים לעבודה או למכרים שונים, ולדבר אל ליבם, לספר להם שחודש אלול הגיע, המלך כבר כאן, נמצא בשדה וממתין לתשובתם.

••

יום אחד הגיעו לישיבת חב"ד במקנס שליחי עלייה מטעם הסוכנות היהודית, וחזותם העידה עליהם שהם רחוקים מענייני דת. הרב מיכאל ליפסקר ניגש אליהם ופתח אתם בשיחה, והם החלו לשאול אותו שאלות שונות באמונה. באותו מעמד נכח גם רבי ברוך טולדנו, רבה של העיר מקנס ומגדולי הרבנים במרוקו, שעזר רבות לרב ליפסקר בישיבה, ומפעם לפעם היה מגיע למסור שיעורים בישיבה. כששמע כיצד התבטאו אותם יהודים, הוא שם ידיו על אזניו ואמר בזעזוע שאלו דברי אפיקורסות.

אמר לו הרב ליפסקר, "רבי ברוך, למה אתה מתרגז? הלא אלו הם כ'תינוקות שנשבו לבין האומות' – לא לימדו אותם, לא חינכו ולא הדריכו אותם".

הרב ליפסקר המשיך לשוחח אתם עוד כשעה, ואחר כך הם הניחו תפילין, התפללו מנחה וערבית. כשראה זאת רבי ברוך, ניגש לרב ליפסקר ושיבח אותו בהתפעלות. אמר לו הרב ליפסקר, "כל יהודי הוא טוב בעצם, צריכים רק לדעת איך למצוא מסילות לליבו".