למה נותנים צדקה לפני "ויברך דוד"? • מה הקשר בין צדקה לתפילת "יזכור"? • האם נותנים צדקה בלילה? • והאם עדיף לתת סכום גדול למטרה אחת או סכומים קטנים לכמה אנשים או מוסדות?
מבוא ורקע רעיוני
השם "אלול" התברך בראשי תיבות רבים. אחד המפורסמים בהם הוא: "איש לרעהו ומתנות לאביונים". הוי אומר שנהגו ישראל להרבות בצדקה בימי חודש אלול, בתור סגולה מיוחדת לזכות ברחמים בימי הדין.
כך פוסק הרמב"ם בהלכות תשובה (ג,ד): "נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ... מראש השנה עד יום הכיפורים" וידוע שימי חודש אלול, "חודש התשובה", הם מעין ימי התשובה שבין ראש השנה ליום הכפורים (ראו בארוכה לקו"ש חל"ד ראה-אלול ובמצוין שם).
התורה מצווה בפרשת ראה: "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך ... לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון". אמנם התורה לא קבעה כמה עליו לתת, שהרי ישנם עניים רבים בעולם ואין האדם יכול לפרנס את כולם. הנה נפסק בשולחן ערוך1 שתקנת חכמים היא, שכל אדם בישראל - ואפילו עני המתפרנס מאחרים - צריך לתת צדקה בשיעור של 6 גרם כסף לשנה (6X2 שקל=12 שקל לשנה). הש"ך כותב2 שמדת חסידות לתת 6 גרם זהב טהור בשנה (6X150 שקל=900 שקל). ומי שלא נתן צדקה במשך שנה בסכום הזה – לא קיים מצוות צדקה מדאורייתא.
הש"ך מוסיף כי מפני כן מסתובב הגבאי בבית הכנסת בימי שני וחמישי ומקשקש עם הקופה ואוסף את פרוטות הצדקה, כיון שכך במשך השנה מצטרף לכל מתפלל הסכום המינימלי הנדרש מדאורייתא.
מעבר לכך, צריך לתת צדקה כמה שידו משגת (ובעניין מצוות "מעשר" מהרווחים נעסוק בעתיד בעזה"ש).
מתי נותנים צדקה:
הגמרא 3 אומרת "דרש רבי דוסתאי ברבי ינאי, בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם אדם מביא דורון גדול למלך ספק מקבלין אותו הימנו ספק אין מקבלין אותו הימנו, ואם תמצא לומר מקבלין אותו ממנו ספק רואה פני המלך ספק אין רואה פני המלך, והקב"ה אינו כן. אדם נותן פרוטה לעני זוכה ומקבל פני שכינה, שנאמר אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך", ומדברי הגמרא אלו עולה שכל נתינה לצדקה מזכה בגילוי פני שכינה.
אמנם מספרת הגמרא ש"רבי אלעזר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי, אמר דכתיב אני בצדק אחזה פניך". ומכאן נפסק בשולחן ערוך ש"טוב ליתן פרוטה לעני 4קודם כל תפילה שנאמר אני בצדק אחזה פניך". ובטעם הדבר לתת צדקה דווקא לפני התפילה, ביארו הראשונים >ref שתפילתו של אדם נשמעת כאשר הוא מקיים מצווה והמצווה היא פרקליט בינו לקב"ה. "ועל ידי צדקה זו זוכה להקביל פני שכינה וכיוון ששכינה שרויה אצלו מקבל את תפילתו"[6].
וכן על ידי הצדקה הוא פודה את התפילה מכל קטרוג, הצדקה גם גורמת שיתפלל בלב טהור[7].
הלכה למעשה:
בנוסף לנתינה לפני שחרית, מביא רבנו הזקן[8] את מנהג האריז"ל לתת צדקה ב'ויברך דוד' בשעת אמירת "והעושר והכבוד לפניך ואתה מושל בכל". ויש שנהגו לתת בשעת אמירת "פותח את ידיך"[9].
מדברי הגמרא שרבי אלעזר היה נותן צדקה ואחר כך מתפלל, משמע שכן יש לנהוג גם בשאר התפילות וכך כותב השולחן ערוך לתת "קודם כל תפילה".
אולם האריז"ל היה נותן לגבאי הצדקה רק קודם שחרית ומנחה ולא קודם ערבית, מפני שלילה הוא זמן שליטת הדינים. אמנם למעשה, אם בא לידו בקשת צדקה בלילה, ייתן ולא ישתמט בתואנה שאין נותנים צדקה בלילה, וכוונת האריז"ל היא רק שאם יש לו כסף לצדקה לכתחילה יחלק אותו ביום ולא בלילה[10], וכך כותב בשער הכוונות[11] שקודם ערבית "אין צורך" לתת צדקה אבל ודאי שאין איסור בכך. ידוע הסיפור על אדם שראה את הרבי נותן צדקה בלילה ותמה על כך. הרבי סיפר את הדבר לאדמו"ר הקודם ונענה: "מסתמא אותו יהודי אינו נותן גם ביום".
תרומה ל"מתן בסתר" אפשר לתת גם בלילה[12].
בנוסף לנתינה בכל יום, ישנם זמנים מיוחדים בהם צריך לתת לעניים דווקא. בחגים צריך לתת לעניים צרכי החג כפי שכתב השולחן ערוך שחייב אדם להאכיל ביום טוב לגר ליתום ולאלמנה עם שאר עניים ורק שמחת החג היא שמחה של מצווה. וכמובן קימחא דפיסחא בערב פסח.
וכן נהגו ישראל לתת צדקה בערב שבת, כדי שיהיה לעניים צרכי שבת. טעם נוסף ישנו[13] שאמר הקב"ה ביום השישי 'נעשה אדם' היינו 'בריה שתעשה צדקה', כדכתיב אצל רות ובועז: "ושם האיש אשר עשיתי עמו". ובפרט בשעת הדלקת נרות שבת.
כמובן שבימי חודש אלול ותשרי מרבים בצדקה לעניים כי "תשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזרה" ובמיוחד נותנים צדקה בערב יום כיפור כי יום כיפור הוא יום הדין והנתינה היא כופר נפש[14], ונהגו לתת בעת ההליכה לתפילת מנחה[15] וכך מובא בשם הבעל שם טוב אשר מקול שלשול המטבעות לקערות הצדקה בערב יום כיפור מבלבל את המקטרגים ומתפרדים הקליפות. ולכן נוהגים לתת אז דווקא במטבעות המשמיעות קול וכן לתת הרבה מטבעות ואפילו סכום קטן.
נתינה עבור המתים: הרמ"א[16] מביא מנהג ישראל להזכיר נשמות ולהתחייב לצדקה בעת הזכרת נשמות ביום כיפור (ובשלושת הרגלים). טעם הזכרת הנשמות הוא כי יום כיפור הוא גם יום הדין למתים ולכן נקרא יום זה בשם "יום כיפורים" לשון רבים כי הוא יום דין לחיים ולמתים. וכותב הרוקח שעל ידי שמזכירים את הנשמה ומתחייבים לצדקה עבורה, זה מועיל לכפר לנשמות. כיון שהקב"ה הוא בוחן לבות החיים והמתים ויודע שאילו היה אותו המת בחיים היה נותן צדקה, כלומר הקב"ה מצרף מחשבה למעשה.
נתינה זו היא במיוחד אצל ילדים על הוריהם (וכתבו הפוסקים[17] שאם נותן צדקה עבור רשע שמת אין זה מועיל, אך ילדים על הוריהם זה מועיל גם ברשע, כמו שאומרת הגמרא ש"ברא מזכי אבא" היינו שאפילו אם האבא אינו ראוי לחיי עולם הבא, בכל זאת אם הבן צדיק הוא מביאו לחיי עולם הבא[18]).
ובזכות זה שהחיים נותנים עבור המתים, מתפללים המתים על החיים. וכך כותב מדרש תנחומא על הפסוק בפרשת שופטים בעניין עגלה ערופה "כפר לעמך ישראל אשר פדית", "עמך ישראל אלו החיים, אשר פדית אלו המתים. מכאן שהחיים פודים את המתים. לכך אנו נוהגים להזכיר את המתים ביום כיפורים ולפסוק עליהם צדקה".
האם עדיף לתת את סכום הצדקה לעני אחד או לחלק אותו להרבה עניים?
הגמרא[19] מספרת על דוד המלך שהתרחש בימיו רעב בעולם, והסיבה לכך הייתה שנתן את כל מתנות הכהונה שהיו לו לכהן אחד בשם עירא היאירי, שגם היה רבו של דוד, ובכך גרם כביכול רעב וצער לשאר הנצרכים. "כל הנותן מתנותיו לכהן אחד, מביא רעב לעולם, שנאמר (שמואל ב): 'עירא היאירי היה כהן לדוד' - וכי לדוד הוא דהוה כהן, לכולי עלמא לא הוה כהן? אלא שהיה משגר לו מתנותיו, וכתיב בתרי'ה ויהי רעב בימי דוד".
מכאן למדו הראשונים ונפסק להלכה בהלכות צדקה[20] שאין לתת את הצדקה לאדם אחד בלבד, אלא לחלקו בין העניים והמוסדות. וטעם הדבר כותב הלבוש כי על ידי כך הוא מצער את שאר העניים שאינם מקבלים.
וכמובן שהבעיה היא כאשר עושה כך בקביעות, אבל באופן אקראי אפשר לתת לעני אחד מתנה גדולה. ובכל זאת כתבו הפוסקים[21] שכדאי לחלק את הצדקה לכמה עניים כי על ידי כך מחייה הרבה עניים. וכתב הב"ח[22] שמטעם זה תיקנו חז"ל לתת בפורים שתי מתנות לשני עניים ולא תיקנו מתנה אחת גדולה לעני אחד, כי עדיף לתת לכמה עניים.
טעם נוסף כותב הלבוש, שיש לחוש שמא אותו עני אינו הגון כל כך, היינו שהוא רמאי ולא מגיע לו התרומה[23] אבל כאשר מחלק את הצדקה בין העניים, הרי מן הסתם ייתן גם לעניים הגונים.
ואילו רבה של ירושלים הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד כותב טעם הפוך: כאשר אדם נותן לעני מסוים, יש כאן "מידה כנגד מידה, דכיון דנותן מתנותיו רק לאחד, נראה מזה דמהדר ליתן דווקא לאותו אדם משום שבעיניו הוא צדיק וחסיד שלזה ראוי ליתן ולא לאחר שאינו כמוהו, וחס ושלום שיתנהג הקב"ה בזה האופן, כי מי יוכל לעמוד והוא זן את כל העולם כולו בחסדו, ועל ידי זה גורם שחס ושלום מביא רעב לעולם" ולכן צריך לתת להרבה עניים בלי לדקדק וגם הקב"ה לא ידקדק עמנו.
וכך כותב כבר החיד"א[24]: "דכיון שהוא נותן לעניים ואינו בודק אם יש להם חטא ומסתמא נותן לעניים יהיו מה שיהיו, כך יכול לנסות ובא לו שפע, דכיון שהוא לא דקדק אם ראויים העניים, גם מן השמיים אין מדקדקים אחריו אם ראוי לאותו שפע ומשפיעים לו בלי דקדוק מידת הדין".
וכך מבאר רבי זושא מאניפולי[25] את דברי הגמרא: "אמר ירמיהו הנביא לפני הקב"ה, ריבונו של עולם אפילו בשעה שעושין צדקה הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנים כדי שלא יקבלו עליהם שכר". היינו שירמיהו ביקש להתנקם בשונאיו בכך שהקב"ה יזמן להם עניים שאינם מהוגנים וכך לא יזכו בשכר של מצוות צדקה. והקשה רבי זושא האם ייתכן לומר כן, שירמיהו הנביא יחפוץ באובדנם של שונאיו?!
אלא הפירוש הוא להיפך: במידה שאדם מודד מודדין לו ואם אינו בודק ונותן צדקה גם למי שאינו הגון ממילא אף בית דין של מעלה אינם מדקדקים עליו כל כך. ולכן כשראה ירמיה ששונאיו רשעים, התפלל לקב"ה שיזמין להם עניים שאינן מהוגנים ואז תהיה להם זכות לקבל שפע משמים אף שאינם ראויים לכך מצד מעשיהם.
זאת ועוד: הרמב"ם כתב יתירה מכך: אפילו כשנותן לעני אחד, עדיף לתת כמה פעמים מתנות קטנות ולא מתנה אחת גדולה "כי אם יתן לעני אלף דינר בפעם אחת, לא תושג אצלו מעלת הנדיבות בזה המעשה האחד הגדול, כמו שתושג למי שיתנדב אלף פעמים באלף דינר, לפי שבזה ייכפל על ידו מעשה הנדיבות אלף פעמים ויושג קנין חזק, וזה פעם אחת בלבד התעוררה הנפש התעוררות גדולה". וכן כותב רבנו הזקן[26] אשר מלבד זיכוך הנפש שיש בכל נתינה ונתינה, גם המשכת אור אין סוף נעשה בכל נתינה ונתינה וכאשר נותן סכום אחד בפעמים רבות, ממשיך אוא"ס פעמים רבות. ואם כן מובן שכן הדבר כשמחלק לכמה מטרות צדקה, הרי כל פעם שתורם הוא אוכף את עצמו ומחדיר בעצמו את תחושת הצדקה והנתינה לאחר[27].
[אמנם חשוב לציין מקרה מיוחד: ישנם אנשים שמלבד התרומה לעניים שונים מזדמנים, יש להם גם קביעות לתרום לעני מסוים סכום קבוע כל חודש או כל שבוע, וכאשר התחילו בתרומה זו לא התנו על כך שתהא התרומה בלי נדר ויוכל להפסיק אותה כשירצה. הנה תרומה קבועה זו אינה נחשבת כנותן כל צדקתו לעני אחד, שהרי הוא נותן עוד כסף לעניים אחרים, ועליהם להמשיך לתרום לאותו עני ולא ישנו את מטרת הצדקה. וטעם הדבר הוא כי העני הרגיל בקבלת תרומה קבועה זו הוא נקרא 'מכירי עני' כלומר עני שיש לו היכרות עם התורם ועני זה יש לו 'זכיה' בכסף זה ולכן צריך להמשיך לתת לו[28].
כמו כן, מי שרגיל לתת למוסד מסוים, כגון שהוא מפריש בצד כל חודש סכום כדי לתת למוסד, או שיש לו בבית קופה של מוסד מסוים והוא נותן בקופה זו סכום קבוע, עליו להמשיך לתת את אותה תרומה לאותה קופה ולא להחליף[29]. ויש מקילים וסוברים שאם הפריש את הכסף – חייב להעבירו ליעדו אבל קודם שהפריש את הכסף יכול להתחרט ולהפריש לאיזה מטרה שירצה[30]. כמו כן יכול לשנות את הצדקה אם רוצה לתת לעני שיש לו זכות קדימה כגון עני ת"ח או מישהו ממשפחתו שהוא קודם לשאר עניים[31].
אבל אנשים שיש להם הוראת קבע קבועה ישירה קבועה כל חודש לעני או מוסד מסוים ואין להם תאריך סיום להוראת קבע, מותר להם להפסיק את ההוראת קבע כי בכל הוראת קבע כתוב שהתורם יכול להפסיק את התרומה כשירצה, ואם כן גם התורם וגם הנתרם יודעים זאת והתרומה נחשבת על תנאי שיוכל להפסיק בכל עת שירצה[32].
הערות:
[1] יור"ד סימן רמט ס"ב.
[2] רמט סק"ד בשם הארחות חיים להרא"ש.
[3] ב"ב י ע"א
[4] (מדברי הגמרא שרבי אלעזר נתן לעני, יש שלומדים שצריך לכתחילה לתת דווקא לעני או לגבאי צדקה או קופה של עניים, כי דווקא בנתינה לעני מתקיים אני בצדק אחזה פניך. אך כמובן שאם אין לפניו עני ייתן לכל מטרת צדקה).
[5] מאירי על הגמרא שם, אגרת התובה לרבנו יונה אות נט ועוד.
[6] גינת ורדים יו"ד כלל ג סימן א.
[7] קדושת לוי פרשת ויחי על הפסוק גד גדוד.
[8] סימן נא סי"א מהמג"א שם סק"ז, וכן הביא גם המשנ"ב סקי"ט.
[9] סדר היום כוונת פסוקי דזמרה.
[10] סידור יעב"ץ מדור בית ה' בלילות אות ח.
[11] תפילת ערבית דרוש א.
[12] שו"ת מהרש"ם ח"ב סימן מג ד"ה ועוד.
[13] שו"ת מעיל צדקה סימן אלף תרסב בשם זהרי חמה שמה.
[14] בעל הטורים תחילת פרשת כי תשא וברוקח הלכות יוכ"פ סימן ריז.
[15] מטה אפרים סימן תרז ס"ג.
[16] או"ח תרכא ס"ו ויור"ד סוף סימן רמט.
[17] או"ח תרכא ט"ז סק"ה ומג"א סק"ו ושוע"ר סי"ד.
[18] הקדמת יש נוחלין לאבי השל"ה הג"ה סק"ב ומשנ"ב תרכא סקי"ט, וראה באגרת תחיית המתים של כ"ק אדמו"ר באג"ק ח"א עמוד קמג.
[19] עירובין סג ע"א
[20] שו"ע רנז ס"ט מהמרדכי בבא בתרא רמז תקב
[21] חת"ס חו"מ סימן קח, בית מאיר סימן רנט ס"א לבושי שרד חידושי דינים ליור"ד הלכות צדקה סימן קג.
[22] ב"ח או"ח סוף סימן תרצה ומג"א שם סקי"ב ובמחצית השקל.
[23] ונחלקו הראשונים אם מקיים מצווה כשנותן צדקה לעשיר. יד רמה ב"ב ט ע"ב כותב שאינו מקיים מצווה, אבל הנימוק"י ב"ק ו ע"ב כותב שאם לא ידע שהעני הוא רמאי ונתן לו לשם מצווה והתברר שהעני היה רמאי – יש לו שכר כי למצווה מכוין.
[24] בספרו ברית עולם על ספר חסידים סימן קמד.
[25] בספרו מנורה זהב פרשת ראה.
[26] אגרת הקודש סימן כא.
[27] בספר חסידים סימן סא כתב שאם הכסף שהוא נותן יש בו כדי להחיות כמה עניים, אז יחלק לכמה עניים או מוסדות, אבל אם כאשר יחלק לכמה עניים או כמה מטרות – לא יישאר לאף אחד מספיק כדי מחייה, - עדיף לתת למטרה אחת. אולם מוסיף הספר חסידים, אשר במקרה שהרבה אנשים נותנים לכל אחד ואחד מהעניים (כפי המצוי בזמננו), אז עדיף שיחלק את כספו להרבה עניים ועל זה נאמר בתהלים "פזר נתן לאביונים" לשון רבים (כלומר, כל עני וכל מטרת צדקה יקבלו מעוד אנשים וביחד ישיגו את הסכום הדרוש להם וגם התורם ירוויח את המעלה של חלוקה להרבה אנשים).
[28] דין זה של 'מכירי עני' מביא הש"ך ביור"ד סימן רנז סקי"ג מספר התרומות וברטנורא ורמב"ם, וזה נלמד מדין 'מכירי כהונה' שאדם הרגיל לתת את מעשרותיו לכהן, הרי כהן זה נחשב מכירי כהונה ויש לו צד זכיה במתנות כהונה. וכך כתבו רבים מגדולי הפוסקים.
[29] שו"ת מהרש"ם ח"ו סימן קה. אגב, נושא זה היה לפולמוס גדול כאשר רבי מאיר שפירא מלובלין חילק קופות של ישיבתו ישיבת חכמי לובלין, וגדולי ירושלים בראשים הגרי"ח זוננפלד יצאו נגד זה בטענה שהיה מקובל תמיד לתת לקופות של כוללי ארץ ישראל, ועיין בקובץ ישורון חט"ז עמוד רנו ואילך.
[30] שו"ת פרי יצחק ח"א סימן מט ושו"ת מהרש"ג ח"ג סימן קלו אות יא ושו"ת מהרש"ם ח,ד סימן פח ועוד.
[31] שו"ת חכם צבי סימן ע.
[32] שערי צדק פ"ז סקס"ה.