הגמרא מספרת (תענית כה, א) סיפורים שונים על קדושתו וכוחו הניסי של רבי חנינא. בין היתר, מסופר שם כי פעם ראה בערב שבת את בתו עצובה. שאל אותה מדוע? והשיבה: בטעות שמתי בנרות שבת חומץ במקום שמן. אמר לה: בתי, מאי אכפת לך? מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק. ואכן, היה דולק והולך כל היום כולו, עד שהביאו ממנו אור להבדלה. מה החידוש במילים "מי שאמר לשמן וידלוק, הוא יאמר לחומץ וידלוק"? החלק הראשון מבטא כי גם אחרי הבריאה, השמן מצד עצמו אינו יכול לדלוק, וכל היכולת שלו לדלוק היא מפני "מי שאמר לשמן וידלוק". מכאן נגזר החלק השני, "הוא יאמר לחומץ וידלוק" – אם השמן והחומץ פועלים אך ורק מכוח דבר ה', אם כן המילים נשארו בידיו ובשליטתו המלאה, וביכולתו לשנות את הגדרתו של החומץ ולומר לו לדלוק.