מספרים על אחד החסידים שרוח של השכלה נכנסה בו, והחליט ללמוד מדעים בברלין. בדרך הוא עבר בחצרו של אדמו"ר הזקן ונכנס ליחידות. אמר לו הרבי: כדאי שבדרכך לברלין, תעבור אצל צדיק מסוים (רבי אהרון מקרלין). החסיד שמע בעצתו. הוא הגיע לחצרו של אותו צדיק. הצדיק לא הסכים לקבל אותו, אך אותו חסיד שמע את הצדיק הולך בחדרו אנה ואנה ואומר שוב ושוב מתוך מנגינה: אברך, אברך, אולי בכל זאת יש אלוקים בעולם. רוח ההשכלה אכן העבירה את החסיד על דתו ודעתו. הוא עזב לגמרי את התורה ואימץ אורח חיים גויי לחלוטין. בשל שכלו המבריק, טיפס במעלות השררה והפך להיות שר התחבורה של האזור. והנה, נודע כי משרד התחבורה מתכנן לעשות כביש ראשי באזור העיירה ליובאוויטש. החסידים הבינו שהדבר יפגע באופי הפנימי והחסידי של העיירה, וניסו לשנות את רוע הגזירה. זקני החסידים נשלחו לבקר את ידידם משכבר הימים, שר התחבורה. השר שמח לפגוש את חבריו לספסל הלימודים, ומיד הסכים לשנות את תוואי הכביש. אחר כך ישב עם החסידים וביקש להתוועד כמו בעבר. הוא סיפר להם את כל מה שאירע, ואמר כי המשפט בודד שאמר אותו צדיק "אברך, אברך, אולי בכל זאת יש אלוקים בעולם" – מפעפע בו כל הזמן ולא עוזב אותו. למרות החברה הכפרנית שבה הוא חי, המשפט הזה מכניס לו כל הזמן "ספיקות באמונה" במובן החיובי של המילה. אחד החסידים ניתח את הסיפור ושאל: מפני מה אדמו"ר הזקן לא אמר בעצמו את המשפט "אברך, אברך, אולי בכל זאת יש אלוקים בעולם"? אלא: שיטת חב"ד היא "דעת עליון" – אלוקות בפשיטות ומציאות בהתחדשות. אין שום מקום לספק כלשהו במציאות ה'. לכן אדמו"ר הזקן לא יכל להשתמש במילים "אולי יש אלוקים בעולם". מצד שני, כיון שאותו משכיל נזקק למילים הללו, כי הוא חי בכפירה, והיה זקוק שיכניסו לו ספקות בכפירה, שלח אותו אדמו"ר הזקן לצדיק אחר שכן היה מסוגל להשתמש בביטוי שכזה ולהעלות אותו לקדושה.