דרשת הלכה: הלכות צדקה (ב)

השאלות

***שוב ושוב אנשים דופקים בדלת הבית ומבקשים צדקה או ניגשים בבית הכנסת ופושטים את ידם לנדבה – האם חובה להיענות לכל אחד ואחד? • *כמה כסף מחובתנו לתת לעניים המבקשים נדבה?**''''

שאלה ראשונה

שוב ושוב אנשים דופקים בדלת הבית ומבקשים צדקה או ניגשים בבית הכנסת ופושטים את ידם לנדבה – האם חובה להיענות לכל אחד ואחד?

תשובה בקצרה

יש להבחין בין ידיד נזקק הפונה אליך באופן אישי ומבקש עזרה ובין עני המחזר על הפתחים או עובר מאדם לאדם בבית הכנסת. אדם שניגש אליך באופן אישי – חובה לתת לו, אך עני המחזר על הפתחים – יש אומרים שאין חובה לתת לכל עני כזה שעובר מאדם לאדם.

כמו כן ישנה הבחנה בין עניים האוספים כסף למחייתם ובין מגייסי כספים עבור מטרות מצווה שונות, כמו בניית בית כנסת ומקווה וכו'. במקרה האחרון – אין חובה לתת לכל אחד שניגש ומבקש.

בדיחה

כומר העיירה ניגש לרב וסיפר על מכת גניבות הפוקדת את שכונת הגויים. הרב אמר כי אצלנו אין בעיה כזו, משום שאנו קובעים 'מזוזה' בפתח הבית והיא שומרת על הבית מגניבות. הכומר ביקש לקנות מאה מזוזות והלך לשכונתו שמח. אחרי שבוע הוא חוזר ומבקש להחזיר את כל המזוזות.

למה? התפלא הרב, וכי הסגולה לא עובדת? - "עובדת מעולה, אך מאז שקבענו את המזוזות, לא מפסיקים לדפוק שנוררים על הדלתות"...

תשובה בהרחבה

התורה מצווה כמה מצוות על מתן צדקה. מצוות עשה כמו "פתוח תפתח את ידך ... נתון תתן לו", "וכי ימוך אחיך..והחזקת בו..וחי אחיך עמך". וכן מצוות לא תעשה: "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון".

בנוסף לפסוקים הללו מן התורה, נאמר בתהלים עוד (פרק עד פסוק כא): "אל ישוב דך נכלם". מכאן שגם כאשר פטור מהתורה לתת, בכל זאת אסור להכלימו 'מדברי קבלה' (אבל לא חייב לבקש קבלה..) אלא צריך לתת לו לפחות משהו. כך פוסק הרמ"א[1]: "ואסור להחזיר העני השואל ריקם אפילו אין נותן לו רק גרוגרת אחת שנאמר אל ישוב דך נכלם".

והנה ברור שבכל פעם שאדם תורם למטרת צדקה כל שהיא - הוא מקיים מצוות צדקה. אך השאלה היא, האם הוא חייב לתת בכל פעם שמבקשים ממנו? והאם עובר על המצוות לא תעשה כשמתעלם מהעני ומסרב לו?

כאן צריך להבחין בין כמה סוגים של מבקשי כספים: הסוג הכי 'נמוך' מבחינה הלכתית הם מגייסי כספים למטרות מצווה שונות, כמו בניית בית כנסת או ישיבה ושאר מוסדות שעושים דברים חשובים – שאין חובה להיענות לכל אחד שניגש ומבקש. כך לומדים ממה שנאמר בתורה "ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון" ומשמע שהחיוב וכן האיסור להתעלם הם כשמתעלם מנתינה לעני ולא לשאר בקשות צדקה[2].

דרגה גבוהה יותר הם עניים המבקשים כספים לצרכי מחייה – וכאן צריך להבחין בין שני סוגי עניים: ישנם עניים שמחזרים על הפתחים או ניגשים מאדם לאדם בבית הכנסת. הנה ישנם פוסקים[3] הלומדים כי בכלל אין חיוב מדאורייתא לתת להם צדקה וכל המצווה היא "מדברי קבלה" הנ"ל, מדין הפסוק בתהלים "אל ישוב דך נכלם".

וזאת לפי דברי רש"י:

"אין נזקקין לו לתת מעות מן הקופה [קופת העיר, כדלקמן] אחרי שלמד לחזר על הפתחים", היינו שהיות ויודע לחזר על הפתחים ואינו מתבייש בכך, יחזר על הפתחים וימלא מחסורו.

ומוסיפים הפוסקים עוד, שבימינו שיש ריבוי עניים המבקשים על הפתחים, אפשר להקל יותר ואין חובה אפילו משום החיוב של אל ישוב דך נכלם, שכן העניים עצמם כשיוצאים לאסוף, יודעים שיש ריבוי עניים ויודעים שהרבה אנשים מסרבים לתת. ואם כן הם מלכתחילה מחזרים על הפתחים מתוך ידיעה זו ואין כאן בזיון העני שבא לבקש ואין נותנים לו (ראו סיפור בהערה[4]).

הדרגה החמורה ביותר, היא עני שאינו מחזר על הפתחים, אלא ניגש לכמה ידידים בשקט בבית הכנסת ומבקש עזרה והצלה. כאן נאמרו המצוות עשה והלאווים מדאורייתא וחייב להיענות לו ובלא זה עובר על החיובים הללו.

כך כותב הרמב"ם:

"וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה, עבר בלא תעשה שנאמר לא תאמץ" וגו'.

והנה רוב הפוסקים לומדים שהכוונה היא שהעני מבקש ממנו ואז חייב לתת, אבל אם רואה את העני מבקש ממישהו אחר – אינו חייב לתת עד שיבקש ממנו. וכך אם יודע שיש עני הזקוק לצדקה – אינו חייב ללכת לתת לו[5].

תנאי שני הוא שהעני מבקש לצרכים שהוא צריך להם עכשיו וכגון שצריך היום לאכול או קר לו וצריך בגד ללבוש וזה נקרא פרנסת העני שמשלים את מה שחסר לו. אבל אם מבקש דברים שיצטרך לזמן אחר ואפילו למחר – אין זה נחשב השלמת חסרון אלא נחשב 'לעשרו' ואין חובה מדאורייתא לעשרו[6], אבל בכל זאת צריך לתת משהו משום "אל ישוב דך נכלם", שזה נאמר בכל בקשת צדקה שמבקש העני באופן אישי.

הבהרה נוספת: סוג נוסף של מגייסי כספים לעניים, הם גבאי צדקה האוספים עבור קופות שמחלקות צדקה לעניים, כמו הגבאי של "קימחא דפיסחא", "בית תבשיל" ושאר עמותות חסד העוסקות בעזרה לעניים.

גם כאן תהיה חלוקה דומה להאמור: אם אלו גבאים המחזרים על הפתחים או מסתובבים מאדם לאדם בבית הכנסת – אין חובה להשיב לכל אחד. אך אם אלו גבאים הניגשים לכמה אנשים ספורים ומספרים על הבעיה באופן אישי – חובה לתת להם כנ"ל.

[ואפילו אם הגבאי עצמו הוא עני המקבל אחוזים ממה שאוסף – גם כן אין בזה הכלמה כשלא נותנים לו כי התורם אינו תורם לו ישירות אלא לקופה של כלל העניים והאוסף מקבל את שכרו ממי ששלח אותו[7]].

הערה נוספת: ישנם מצבים בהם אין חובה לתת למבקש. ולכל לראש עני שיתכן שמשתמש בכסף לצרכים שאינם ראויים (סמים וכיוצא בזה), אסור לתת לו תרומה.

וכן אם כבר נתן לעני עבור בקשה זו ובא ומבקש שוב באותו היום, או אפילו בא למחרת אבל הבקשה היא עבור אותה מטרה שבשבילה הוא ביקש אתמול – אין חובה לתת שוב. אבל אם ישנה מטרה חדשה – הרי זה חובה חדשה של צדקה[8] וצריך לתת משהו משום אל ישוב דך נכלם.

סיפור

מסופר על הדברי חיים מצאנז, שנכנסה אליו אישה אלמנה ביום שישי כשהיא בוכה וצועקת. מתברר כי היה לה דוכן פתוחים בשוק וממנה פרנסה את משפחתה הענייה. אמנם במשך הזמן היא הזדקנה ולא ידעה לבחור תפוחים איכותיים והקונים עזבו אותה.

לבש הדברי חיים את מעילו, יצא אל השוק, נעמד על יד הדוכן שלה והחל לצעוק "תפוחים, תפוחים טובים לכבוד שבת". כמובן, הקהל התאסף בחרדה וקנה מיד את כל התפוחים ושילם תמורתם הון רב. נתן הצדיק את הכסף לאישה ואמר: "את רואה, התפוחים שלך טובים, רק הציבור לא ידע מכך"...

••

שאלה שנייה

כמה כסף צריך לתת לעני או גבאי צדקה לעניים המבקש נדבה?

במיוחד לאחר שנאמר בתורה שצריך לתת לעני "די מחסורו אשר יחסר לו" ומספרת הגמרא[9] "'די מחסורו' - אתה מצווה עליו לפרנסו ואי אתה מצווה לעשרו, 'אשר יחסר לו' - אפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו. אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד, סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ לפניו שלושה מילין".

והשאלה היא האם חובה לקנות מרצדס לכל עני שהיה פעם עשיר ונסע ברכב יוקרה?

תשובה בקצרה

הסכום אותו צריך להעניק לעניים בימינו הוא "מתנה מועטת".

תשובה בהרחבה

כאן צריך להבחין בין קופה עירונית של צדקה - כפי שהייתה נהוגה בעבר, והייתה חובה לתת לכל אחד די מחסורו ודי עושרו, ובין אנשים פרטיים כמונו הנותנים צדקה לעני ואין לנו חובה לתת יותר מ"מתנה מועטת".

הבה נתאר תחילה את סדר השתלשלות "קופה של צדקה": תקנת חכמים[10] היא שכל קהילה תחזיק לעצמה "קופת צדקה" ו"קופת תמחוי" עם גבאים האוספים את תכולת הקופה ומחלקים לעניים. אל קופת הצדקה היו אוספים במשך ימות השבוע כסף מכל אחד מבני העיר, וכסף זה היה משמש עבור כל הצטרכויות העניים ובתנאי שהיה רגיל לחיות ברמת חיים גבוהה יותר ממה שיש לו היום והיא רמת חיים סבירה לאדם מעמדו[11]. אבל אם כשהיה עשיר היה נוהג להתפנק ולחיות בתענוגות – אין צורך לתת לו את זה מקופת הצדקה. וכן בקצה ההפכי, אם הוא עני ורגיל לחיות בזול ובפשטות אין חובה לתת לו כסף כדי שיחיה ברמה של אנשים רגילים כיוון שמבחינתו רמת החיים היא נמוכה.

ומבאר המהרש"א שלכן רץ הלל לפני אותו אדם, כי האיש היה רגיל לכך מבית הוריו וכלשון הגמרא "בן טובים אחד" ולכן זה לא היה אצלו פינוק[12].

ונמצא אם כן שמקופה זו היו נותנים את כל צרכי העניים החל מבגדים וכלי בית, צרכי חתונה ושכירת דירה, וכפי שנאמר "די מחסורו אשר יחסר לו" עד "סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו" אם היה רגיל בכך כשהיה עשיר וכך היא הדרך של העשירים באותו מקום[13].

כמו כן, מכסף זה היו נותנים אוכל לעניים למשך השבוע. וכך עבדה השיטה: בכל ערב שבת היו הגבאים בודקים את העניים ומחשבים כמה צריך לתת לכל אחד כדי שיהיה לו מספיק בשביל לקנות במשך השבוע 15 סעודות: סעודת יום וסעודת לילה, ובשבת שלוש סעודות. סעודות החול היו מורכבות מלחם ותבשיל קטניות[14], ולסעודות שבת מוסיפים גם דג וירק[15]. ומי שהיה לו מזון שתי סעודות למשך השבוע קיבל רק 13 סעודות[16].

בכוחם של הגבאים היה לכפות על הציבור לתת כסף לצדקה כפי מה שנראה להם, ומי שאינו מעוניין לתת יכלו הגבאים לקחת ממנו משכון ולמשכן אותו ולקחת הכסף לצדקה[17].

בנוסף לכך הייתה הקהילה מחזיקה גם קופה של תמחוי שאליה היו הגבאים מתרימים בכל יום לחם ודברי מאכל, פירות או כסף עבור העניים (שלא קיבלו בערב שבת), וכן היו אוספים תבשיל מהתבשילים שכל אחד מבשל בביתו[18], ובכל ערב מחלקים את האוכל שנאסף לעניים שיהיה להם מזון שתי סעודות לאותו יום (היינו לאותו לילה וסעודת היום למחרת). וקופה זו נקראת קופה של תמחוי שפירושו תבשיל כי היו אוספים גם תבשילים והכלי שמניחים בו התבשיל נקרא תמחוי[19]. ומי שהיה לו מזון סעודה אחת לאותו יום – קיבל מזון לעוד סעודה אחת בלבד.

גם בקופה זו יכלו הגבאים להכריח לתרום ויתירה מכך, בקופה זו היו הגבאים מסתובבים בכל יום בבתים ומחליטים כמה צריך בעל הבית לתת ומכריחים אותו לתרום, ואם כן השמאות כמה צריך לתרום היא משפט וצריך בשביל זה שלושה דיינים, ולכן איסוף קופת התמחוי הייתה נעשית בשלושה, וכמובן שגם החלוקה לעניים הייתה נעשית בשלושה.

והנה כותב הש"ך[20] שבימינו אין נוהג דין קופה ותמחוי של כפיה ופרנסת העני בכל מחסורו, אבל ודאי שיש קופת צדקה בכל קהילה כפי שכתב השולחן ערוך. אולם למעשה אין לנו היום קופה אחת מרכזית של העיר וכבר כתב ערוך השולחן[21] שהסיבה לכך היא כי היום יש הרבה מאד עניים ואין מספיק לכולם ולכן כל אחד נותן מעט מכספו ומלחמו לעניים. ויש אומרים טעם אחר כי בימינו הקהילות מתחלקות לקהילות קטנות לפי חוגים/חסידויות/מתפללי בית הכנסת, ואם כן יוצאים ידי חובה בקופת הקהילה. וכן מאידך יש קופות כלליות לכל עניי ארץ ישראל וכדומה. ועכ"פ צריך כל אחד להיות חבר באיזה קהילה וקופה ולתת בה צדקה כפי יכולתו (ובפרט צדקה לפני החגים וקימחא דפסחא)[22].

והנה כותב הרמ"א[23] אשר חיוב פרנסת העני בכל מחסורו הוא חיוב על גבאי הצדקה של קופת העיר או לרבים יחד, "אבל אין היחיד מחוייב ליתן לעני די מחסורו, אלא מודיע צערו לרבים ואם אין רבים אצלו יתן היחיד אם ידו משגת".

וכך עניים שמקבצים בעצמם נדבות ומחזרים על הפתחים, עליהם אומרת הגמרא[24] "אם היה עני המחזר על הפתחים..אין נזקקין לו למתנה מרובה אבל נזקקין לו למתנה מועטת", כלומר אפילו גבאי הצדקה המחזיק את קופת העיר אינו חייב לתת לעני זה את כל מה שהוא צריך, אבל צריך לתת לו סעודה אחת[25]. ומסביר רש"י "אין נזקקין לו לתת מעות מן הקופה אחרי שלמד לחזר על הפתחים", היינו שהיות ויודע לחזר על הפתחים ואינו מתבייש בכך, יחזר על הפתחים וימלא מחסורו בעצמו.

וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך[26] שנותנים לעני זה מתנה מועטת. ועל פי זה כותב הש"ך[27] שכל עני המחזר על הפתחים אין חובה לכל אחד לתת לו את מבוקשו אבל צריך לתת לו משהו כי היו ויודע לחזר על הפתחים, אם כן הוא ישיג את צרכיו מכולם יחד ואין אחד שצריך לתת לו הכל.

• ----[1] יור"ד סימן רמט ס"ד

[2] ראה בספר פסקים ותשובות עמוד שנ הערה 65.

[3] אמרי בינה או"ח סימן יג סק"ג.

[4] ראה בספר פסקים ותשובות הלכות צדקה עמוד שמח הערה 54. ובאופן אחר אפשר לבאר, אשר מסופר בספר תולדות יעקב סופ"ד שהסטייפלער שאל את רבה של וילנא הגאון רח"ע גרודז'נסקי, אשר בזמן המלחמה היו יושבים בכניסת לבית הכנסת בוילנא הרבה עניים ופושטים יד לצדקה ואין בידו לתת לכולם, ומה עליו לעשות? והשיב לו הגרח"ע שגם הוא כשהגיע לוילנא ראה שיש הרבה אנשים ואין באפשרותו לתת שלום לכל אדם כי זה נחשב כ"אי אפשר", והוא הדין לצדקה שריבוי העניים נחשב כאי אפשר...

[5] ובשו"ת שבט הלוי ח"ה סימן קלא אות ב כדעת ספר הראשון לציון שאם יודע שיש עני – כבר חייב ללכת לתת לו, וזה חידוש).

[6] מאירי בב"ב י ע"ב ורשב"א שבועות כה ע"א.

[7] דרך אמונה פ"ז סקמ"ח ושערי צדק פי"א סכ"א. 

[8] שערי צדק פ"ב סק"ד. ובפס"ת הוסיף בסימן רמט הערה 56 שלפי זה מה שנאמר בתורה "נתון תתן" ופירשו חז"ל "אפילו מאה פעמים" הכוונה למאה מטרות שונות ולא לאותה מטרה.

[9] כתובות ס"ז ע"ב

[10] דיני צדקה ותמחוי מפורטים בשו"ע יור"ד סימן רנו ובסימן רמח.

[11]כתובות סח ריש ע"א אודות העני שהשתמש במפות צבועות וביאר תוס' שם שאין זה פינוק כי הורגל בכך.

[12] מהרש"א חדא"ג כתובות ס"ז ע"ב ד"ה לקח לעני בן טובים אחד

[13] ויש להעיר אשר ההלכה היא בסימן רנג ס"א, שמי שיש לו מאתיים זוז מזומן אסור להתפרנס מהצדקה, כי זהו שיעור ההוצאות הרגילות 'די מחסורו' לשנה אחת, ולכן ישתמש בכסף זה ורק בשנה הבאה יקח מהצדקה. אבל כותב הטור שהיום לא נוהג דין זה ומשתי סיבות: טעם ראשון הוא שישנו חשש שמא בשנה הבאה לא ישיג די מחסורו ויישאר ללא כסף למחיה, ובעבר שהיה גם קופת צדקה ותמחוי ומתנות עניים כלקט שכחה ופאה ומעשר עני, לכן אומרים לעני שישתמש בכסף מזומן זה, וגם אם לא יהיה לו בשנה הבאה די מחסורו, עדיין יוכל לקחת מהקופה ותמחוי ויהיה לו למחיה. אבל היום שאין קופה ותמחוי ומתנות עניים, אם יוציא את הכסף הזה – יתכן שיישאר בשנה הבאה בלי כלום ולא יהיה לו מאיפה לקחת. ולכן יכול לקחת מהקופה עד שיהיה לו קרן עם רווח מספיק להוצאת בני ביתו.

וטעם נוסף כותב הטור שהיום ההוצאות השתנו והם רבות יותר מבעבר ולכן השיעור הוא הרבה יותר ממאתיים זוז.

וכך פוסק השולחן ערוך בסימן רנג ס"ב אשר "דברים של טעם הם".

ולפי זה יוצא אשר גדר עני בימינו הוא מי שאין לו קרן עם רווח מספיק לבני ביתו, ולא יכול לעבוד או שעובד אבל אין זה מספיק לפרנסתו ופרנסת בני ביתו, וכן אם יש לו הוצאות מרובות על ההכנסות, בין בהוצאות שוטפות ובין בהוצאות חריגות כצרכי רפואה ח"ו או צרכי חתונה. אבל מי שיש לו משכורת או תמיכה קבועה ומסודרת שבועית/חודשית/שנתית המספיקה לו לצרכיו, אין לו לקחת מהצדקה אפילו שאין לו כסף מזומן לפרנסה שנה קדימה. וכן מי שיכול לעבוד ואינו עובד אין לתת לו כסף, אבל אם יש לו בני בית צריך לפרנס אותם ואינם צריכים לסבול בשל עצלנותו. וכמובן אין זה כולל אם אינו עובד כי לומד תורה. וכבר האריכו הפוסקים בסימן רנג אם חייב למכור כליו וביתו ולפתוח תכניות חסכון והשעות לפני שלוקח מהצדקה ואכמ"ל.

[14] ראה לשון רבנו הזקן בשוע"ר סימן רמב ס"ד, שקטנית הוא מזון של כל הסעודות וכן משמע בשו"ע סימן רנ ס"ד וצ"ע שבסימן רנו לא הזכיר דין שמן וקטנית וכן צ"ע דרבנו לא הזכיר דין שמן. ואולי הטעם הוא כי השמן הוא בשביל לבשל הקטנית וכאשר אוספים תבשיל מבושל אי"צ לשמן. ועצ"ע.

[15] טור ושו"ע הלכות שבת סימן רמב.

[16] וראה שוע"ר רמב ס"ד-ה שזהו הפירוש "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות", שאם יש לעני מזון יד סעודות וחסר לו לסעודה השלישית, על זה אמרו חז"ל שיעשה שבתו חול עם שתי סעודות ולא יקח מהקופה. אמנם אם חסר לו יותר מסעודה אחת למשך השבוע ונזקק לקופת הצדקה, במקרה זה יכול לקחת גם עבור סעודה שלישית של שבת שנאמר "די מחסורו אשר יחסר לו". וראה בפירוש המשניות לרמב"ם על המשנה בסוף פאה שנותנים לו יד סעודות הכוונה שיאכל בשבת סעודה שלישית במקום סעודת מוצאי שבת וכך יאכל יד סעודות בשבוע ושלוש סעודות בשבת.

[17] יור"ד רנו ש"ך סק"ה. ומטעם זה לגביית הכסף היו דרושים שני גבאים כיוון "שאין עושים שררה על הציבור בממון פחות משנים", וגביית הכסף נקראת 'שררה' כלומר שליטה על הקהל כי באפשרות הגבאים בכוח לצדקה.

[18] ברטנורא ורמב"ם על המשנה בסוף פאה, וכ"ה בשו"ע סימן רנ ס"ד שנותנים לעני העובר ממקום למקום שמן וקטנית.

[19] ברטנורא ורמב"ם על המשנה בסוף פאה.

[20] סימן רנג סק"א בשם הסמ"ק. וכן משמע קצת מלשון הטור סימן רנג שכתב שהאידנא אין דין מאתיים זוז כי היום אין קופה ותמחוי ומתנות עניים בשדה ולכן אין מהיכן להתפרנס וא"א להסתפק במאתיים זוז.

[21] רנו ס"א.

[22] והאריך בזה בספר פסקים ותשובות עמוד תלח ובמילואים לסימן רנו.

[23] סימן רנ ס"א.

[24] בבא בתרא ט ע"א,

[25] ט"ז רנ סק"א.

[26] סימן רנ ס"ג.

[27] שם סק"ב בשם הב"ח.