על אדמו"ר האמצעי מסופר, כי לאחר שהיה מקבל אנשים ליחידות, היה מזיע מאוד. כאשר שאלוהו לפשר הדבר, אמר שכאשר חסיד נכנס אליו ומסיח את הבעיות הרוחניות שלו, הוא צריך "להתלבש" (ברוחניות) בלבושי החסיד – כלומר להיכנס לראשו ולנעליו של החסיד – כדי שיוכל להבין את הבעיה. לאחר מכן, היה צריך "לפשוט" את לבושי החסיד, דהיינו לצאת מעולמו המסובך של החסיד ולחזור לעולם הנקי והקדוש שלו עצמו. כי כדי לפתור את הבעיה אי אפשר להיות בתוכה, אלא צריך לראות אותה מבחוץ. מתוך כך, היה מעניק לחסיד את הפיתרון לבעייתו. לאחר מכן כשנכנס האדם הבא ליחידות, נדרש אדמו"ר האמצעי לעשות שוב את שתי הפעולות הללו. וכך בכל אחד ואחד שנכנס. מובן אפוא שהדבר היה כרוך במאמץ נפשי גדול מאוד, ולכן הזיע כל כך. כלומר: אצל אדמו"ר האמצעי לא היו בעיות רוחניות כאלו משל עצמו. כדי להבין את בעיות החסיד, היה צריך לצאת מעולמו האישי ולהתלבש ב"לבושים" אחרים – לבושי החסיד. ודווקא בגלל שלא היו לו בעיות רוחניות בעצמו, לכן יכל לפתור אותם. כמו שלמדנו ביחס למחשבות זרות של הצדיק, שמגיעים משל אחרים, וביכולתו להעלות אותם