הסיפור אירע עם רבי זושא, אותו הזכרנו מקודם, ואחיו רבי אלימלך מליז'נסק. שניהם כונו "האחים הקדושים". האחים הקדושים ערכו בתקופה מסוימת 'גלות'. פעם הגיעו לעיירה מסוימת, ובשל עלילה נבזית, נתפסו בידי המשטרה והושלכו לבית המעצר. גם כיום, לא נעים לאף אחד לשהות בבית מעצר, יחד עם שיכורים, מסוממים, גנבים ושאר פושעים... בימים ההם, המצב היה קשה שבעתיים. סבלו האחים בדממה את הלילה בבית המעצר, לצידם של שיכורים רוסיים. כשהגיע הבוקר, רצו לומר את ברכות השחר. אולם אז נתקלו בבעיה. באמצע החדר עמד דלי שופכין, שהדיף צחנה לכל עבר. לפי ההלכה, אסור במקרה כזה לומר ברכות. נשבר ליבו של אחד האחים. "מילא הסבל הנורא בבית המעצר, הוא עוד נסבל; אבל איך אפשר לסבול את אי אמירת ברכות השחר"? השיב אחיו: הרי התורה היא זו שאומרת לנו שלא לומר כעת ברכות השחר. אם כן, כשם שאנו אמורים לשמוח כאשר אנו מקיימים את רצון ה' ואומרים ברכות השחר, כך אנו אמורים לשמוח מזה שאיננו אומרים כעת את ברכות השחר ובכך מקיימים את רצון ה'. משכך, פרצו האחים בריקוד של שמחה סביב הדלי. הן בזכותו הם זוכים לקיים את רצון ה' שלא לומר ברכות השחר. ראו השיכורים את שני היהודים רוקדים ושאלו לפשר הדבר, והאחים הצביעו על הדלי. הבינו השיכורים שיש כאן דבר מה משמח, והצטרפו אף הם לריקוד. הסוהר שהיה בחוץ שמע את הקולות ורתח מזעם. מי זה רוקד שם בתוך בית המעצר? הוא פתח את דלת בית המעצר ושאג: מדוע אתם רוקדים כאן? השיכורים הצביעו לעבר הדלי, כאומרים: הדלי גורם לנו לשמוח. הסוהר העצבני החליט שלא לאפשר לשמחה להמשיך. הוא הוציא את הדלי מהחדר וטרק את הדלת בזעם... ואז, פתחו האחים בריקוד נוסף. עכשיו הם שמחו על שביכולתם לקיים את רצון ה' וכן לומר את ברכות השחר...