על שלילתה של העצבות אנו למדים ממכתב מרגש שכתב אדמו"ר הצמח צדק, נכדו של אדמו"ר הזקן, במכתב שבו הוא מתאר את שקרה במוצאי שבת האחרון בו הסתלק אדמו"ר הזקן (אגרות קודש שלו עמוד כג): "כמו ששמעתי מפה קדוש של כבוד אדוני אבי זקני מורי ורבי ז"ל נ"ע בפייענא, שאמר בזה הלשון: אשר כך הי' הרב המגיד אומר על פסוק כמראה אבן סיפור ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם כו', שכפי המדה שאדם מראה מלמטה מראין לו מלמעלה. ולכן מנע אותי מלשורר ניגון שיש בו מרה שחורה, כי התפללתי המעריב שקודם מיתתו בנגון שיש בו מרה שחורה, והמתין לי עד שסיימתי את התפילה ואמר לי זאת". אם נתבונן במצב, נראה כי יש כאן דבר פלא. המצב היה גרוע ביותר: אדמו"ר הזקן וכל משפחתו היו תקופה ארוכה במסע שסופו בלתי ידוע, כדי לברוח מצבא נפוליאון. היה זה בעיצומו של חורף רוסי קשה. הם נדדו מכפר לכפר, בכל פעם מתארחים בבתים שונים, חלקם בתים של גויים. צבא נפוליאון התקרב כל הזמן לעומק רוסיה, וכך נאלצו שוב ושוב ליטול את מקל הנדודים. עקב קשיי הנדודים, חלה אדמו"ר הזקן. הם הגיעו לכפר שנקרא פיענא. מחלתו של אדמו"ר הזקן גברה. במוצאי השבת, אור לכ"ד טבת תקע"ג, המצב החמיר עד שאדמו"ר הזקן הסתלק. כמה שעות לפני כן, בתפילת ערבית, נכדו הצמח צדק ניגן בתפילה ניגון כלשהו שיש בו מרירות ורצינות. לכאורה זה הניגון הכי מתאים. ובכל זאת אדמו"ר הזקן, בכוחותיו האחרונים, מבהיר במעין צוואה שצריך להיות בשמחה ולא במרה שחורה, וזה גורר גם מלמעלה שפע תואם. באותו מכתב, מאריך אדמו"ר הצמח צדק להסביר, כיצד אפשר להגיע לשמחה ולעזוב את העצבות. גם אם הרגש שבלב הוא עצבות, אפשר לגלות שמחה בשלושת לבושי הנפש – לחשוב על שמחה, לדבר ולשיר כדרך שמחה, ולהתנהג בדרך של שמחה. הלבושים משפיעים על הנפש עצמה.