בעת שהות רבי זושא מאנפולי אצל רבו המגיד ממעזריטש, הגיע אדם אחד לקבל את ברכתו של המגיד. רבי זושא הכיר ברוח הקודש כי מדובר ברשע גדול, ולא הצליח להבין כיצד הלה מעיז לבוא אל המגיד. גער רבי זושא באיש: "האם אינך מתבייש לבוא אל רבנו הצדיק ולהתייצב בפניו בלי הרהורי תשובה, לאחר שעשית חטאים כה רבים?!". נבהל האיש מאוד מדברי רבי זושא, והוא הלך לדרכו. אחרי לכתו נקף ליבו של רבי זושא בקירבו והתחרט על גערתו. "מי יודע", חשב לעצמו, "אולי על ידי מילים רכות וסבר פנים יפות, היה האיש מתעורר לשוב בתשובה". במר ליבו הביע רבי זושא את חרטתו בפני רבו, המגיד ממעזריטש. ברך אותו המגיד ואיחל, כי לעולם לא יראה את מעשיו הרעים של איש יהודי, אלא אך ורק את הטוב שבו. ואכן, הברכה התקיימה, ומאותו יום והלאה לא ראה רבי זושא חטאים שנעשו על ידי אדם מישראל