בליל שמחת תורה תשי"ט, לפנות בוקר, לימד הרבי ניגון שנקרא "שאמיל". וסיפר את הרקע ההיסטורי של הניגון: את הניגון הזה שמעתי מפי חסידים בליווי סיפור. לפני כמאה שנה, חיו בהרי קווקז שבטים פראיים למחצה. הם היו חופשיים לגמרי, כציפורי דרור, מבלי שיחולו עליהם חוקים של המלוכה או חוקים אחרים. כשהצאר הרוסי רצה להרחיב את ממלכתו, ניסה לכבוש את הרי הקווקז. אלא שהוא נתקל בהתנגדות קשה. את השבטים הנהיג אדם בשם 'שאמיל', שהיה אדם חזק ואמיץ. כולם סרו למרותו, והיה אף מעין מנהיג רוחני. שאמיל הוביל מלחמה קשה ועקובה מדם נגד הצאר, ונוספה לכך העובדה ששבטים אלו חיו על הרים, דבר שהקשה על כיבושם. המלחמה נמשכה זמן רב (לפי ההיסטוריונים כ-25 שנה). בסוף, הצאר הצליח להפיל את שאמיל ברשתו, כאשר הבטיח לו הבטחות של שלום ופיוס. שאמיל הגיע, וחיילי הצאר תפסו אותו, ובכך הכריעו את המערכה. את שאמיל לקחו לגלות ושבי. בהיותו בשבי, היה נזכר בגעגועים בחיי החופש על ההרים. מתוך זכרונות אלו, חיבר ניגון המבטא בתחילתו את החופש, בהמשך את קושי הגלות, ובסוף את התקוה לצאת לחופשי. חסידים שמעו את הסיפור ולמדו ממנו הוראה בעבודת ה': הנשמה של כולנו הגיעה מכסא הכבוד, והייתה טהורה ומשוחררת מכבלי הגוף. לאחר מכן הנשמה ירדה למטה, וכאן הגוף מכניס את הנשמה לגלות ושבי, ולא מאפשר לה להתבטא. אך סוף הניגון מזכיר את התקוה, שירידה לצורך עליה, ועל ידי קיום מצוות נגיע לדרגה גבוהה יותר מדרגתה המקורית של הנשמה.