אחד ממזכירי אדמו"ר הריי"ץ היה החסיד ר' יחזקאל פייגין. אמרו עליו שהיה לו לב חזק, ובכל חייו בכה רק שלוש פעמים בלבד. ר' יחזקאל חי ברוסיה בתקופה הכי קשה של השלטון הקומוניסטי, שאסר כל גילוי של יהדות. בכל זאת קיימו החסידים לימודים מחתרתיים. פעם ישב ר' יחזקאל בהתוועדות מחתרתית עם תלמידי הישיבה. הוא דיבר דברי התעוררות ואמר לתלמידים לשפר את מעשיהם. בתגובה, החלו התלמידים לבכות. בגלל הפחד משוטרי הק.ג.ב., אחד הבחורים עמד בחוץ בעמדת תצפית, לוודא שאף שוטר לא מתקרב. הבחורים כבר היו מתורגלים מה עושים במקרה ששוטרים מתקרבים למקום. היה אות מוסכם שהתצפיתן היה עושה, וכל אחד כבר ידע מאיפה הוא בורח. לפתע, תוך כדי שהבחורים בוכים מדברי המשפיע, נשמעה השריקה המוסכמת. בתוך רגע, קפצו כולם וברחו. חלק יצאו מהדלת, אחרים מהחלון, היו שהתחבאו בארונות בגדים ומתחת למיטות וכדומה. ה' עזר והם לא נתפסו. בהזדמנות הבאה שנפגשו, אמר להם ר' יחזקאל שיש לו שאלה: מדוע כאשר אמרתי לשפר את המעשים, אף אחד לא קם והציע רעיון לשיפור וניסה לעשות מעשה, אלא כולם ישבו ובכו; ואילו כשהשוטרים באו, אף אחד לא בכה אלא כולם עשו מעשה וברחו?