החסיד ר' שמחה גורודצקי היה בעל מסירות נפש ברוסיה הקומוניסטית. כשעלה לארץ, היה מהאחראים הראשיים להקמת ישיבת הבוכרים בכפר חב"ד. אדם שהתנגד לו מסיבות אישיות, שלח אל הרבי מכתב מלא תלונות כרימון על ההתנהלות בישיבה והתנהגותו של ר' שמחה. הרבי הפנה את הטענות אל ר' שמחה, ושאל לפשרם. ר' שמחה התיישב וכתב מכתב ארוך ובו השיב בצורה מנומקת על כל התלונות, אחת לאחת. כאמור, עיקרן של הטענות היו ללא ממש, אלא רק בגלל כעס אישי של פלוני אלמוני. לאחר שסיים את המכתב, החל ללכת בבית אנה ואנה. לפתע לקח את המכתב וקרע אותו לגזרים. הוא התיישב וכתב מכתב חדש עם כמה שורות. בני משפחתו שאלו מה קרה. ר' שמחה הסביר: תחילה ניסיתי להסביר ולהצדיק את עצמי. אך אחר כך חשבתי שחסיד אינו מצטדק בפני הרבי. אם הרבי פונה ומספר שיש טענות, עליי לקחת אחריות מלאה. כתבתי אפוא מכתב חדש שאני מקבל אחריות על כל הטענות, ואדאג לתקן את כל הליקויים.