הגמרא (תענית כ, א) מספרת על רבי אלעזר, בנו של רשב"י, שהלך בדרך ופגש באדם מכוער. אמר לו: כמה מכוער אתה. שמא כל בני עירך מכוערים כמותך? הלה ענה: לך ואמור לאומן שעשאני, כמה מכוער כלי זה שעשית. ממשיכה הגמרא ומספרת כי רבי אלעזר הבין שטעה, וביקש את סליחת האיש. רק לאחר תחנונים רבים, הסכים האיש לסלוח, ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן.
איך רבי אלעזר דיבר בצורה כזו?
מסביר הרבי (לקוטי שיחות ט"ו, וירא ג'), שהכיעור החיצוני של אותו אדם סימל כיעור פנימי. הוא היה חסר אמונה, אנוכי וגאוותן באופן מיוחד. רבי אלעזר ראה בו עץ שהאש לא נתפסת בו, והסיכוי היחיד להשפיע עליו לטובה היא "מבטשין ליה", כפי שמן הסתם ידע ממה שנאמר בזוהר לאביו רשב"י. צריך לנהוג בו בחוסר נימוס, ובכך לשבור את המעטה החיצוני שלו ולהביא לידי גילוי את האמונה של הנשמה. ואכן, התוכנית עבדה, והאיש הגיב "לך לאומן שעשאני". כלומר, המילים החריפות של רבי אלעזר גרמו לו להודות שיש משהו נעלה ממנו, "אומן שעשאני". עם זאת, מהתגובה המיידית של האיש בנוגע לה', הבין רבי אלעזר שמצבו הרוחני לא היה כה גרוע, ולא היה צורך לשבור אותו. אפשר היה להשתמש בימין מקרבת, כפי שלמדנו בפרק ל"ב, וזה היה מספיק להשפיע עליו. לכן ביקש סליחה. בסוף האיש סלח, בתנאי "שלא יהא רגיל לעשות כן". כלומר, הוא הבין שלפעמים אכן צריך לשבור את הזולת כדי שאש הנשמה תיתפס בו, אלא שיש לעשות זאת רק במקרים חריגים ולא כהרגל .